גילוץ, מתי ונחמן והרחובות "מרכז מסחרי" ושפינוזה
קיר שוק העופות ברחוב עלייה שנהרס ובמקומו הוקם בית מגורים "יוקרתי" צילום: אבי גולדברג
"לא תמיד נעשים הכיוונים של התפשטות העיר לפי צורכי העיר האמיתיים. ויש לפעמים שגם עניינים פרטיים משפיעים להתוות את הקו לעתיד של העיר" אמר מנחם גילוץ, ממקימי העיר ומרכז מסחרי בדרומה של תל אביב.
כילד בשנות החמישים של המאה שעברה התרוצצתי לעיתים בשליחותו של אבי. מוציא ומביא חבילות מבית המלאכה שלו לחנויות ברחובות לוינסקי, הקישון, כפר גלעדי, השוק, מרכז מסחרי ועמק יזרעאל (לימים רחוב ידידיה פרנקל).
שם הבתולין של רחוב "מרכז מסחרי" שונה ונקרא דווקא על שמו של מטלון ולא על שמו של מנחם גילוץ ממקימי המרכז המסחרי. לגילוץ ולאשתו הוקצתה סמטה קטנה, תבניתה כחצי סהר, והיא מסתתרת כיום בצילם של מגדלי אקירוב שחזיתם לרחוב פנקס, שנבנו על אדמות שכונת גבעת עמל א', שנבנתה על בתי הכפר הערבי ג'מוסין אל ע'רבי' – חד גדיא.
בסוף שנות השבעים, בקרן הרחובות זבולון ומרכז מסחרי, פתח מתי, חובב הטיפה המרה, את קיטון הבירה הקטן והצפוף שלו, שהיה מקום למפגשי בוקר. לימים התפרסם המקום מאוד, וְאִידָךְ – זִיל גְמוֹר.
שם, מדי פעם בימי שישי בשעה מוקדמת היו נהגי משאיות מגיעים להרוות את צימאונם לאחר שפרקו את ארגזי הירקות, והסירו נתחי בשר מאנקולים מדממים, ועמסו שקי הקטניות והתבלינים באשמורת האחרונה, שם הייתי פוגש את נחמן.
אני, כך סיפר נחמן הנגר, "גר בדירת חדר ישנה בתל אביב. בקומה השנייה בבית שברחוב שפינוזה". הרחוב נקרא על שמו של פילוסוף יהודי, מנודה מאמסטרדם. הדתיים בעירייה לא ששו להנציח את זכרו בישראל. לבסוף התפשרו על רחוב קצר ובלבד שמאחוריו ומצדדיו ייקראו רחובות על שם יהודים טובים וכשרים. האחד, על שם הפילוסוף היהודי שומר המסורת הרמן כהן הברלינאי. ברחוב זה הקימו גם בית כנסת ליתר ביטחון. השני, על שם הרב ריינס, רחוב מוצל שפיקוסים עבותים חוסמים את אור היום ופירותיהם הופכים את המדרכות לשטיח דביק.
את הבתים הישנים קלופי טיח ברחובות הללו מקשט קיא עטלפים. גדרות בלוקים מתפוררים משמשים דלפק הסעדה לחתולי רחוב. בתוך כוורת תוססת זו של העיר המזיעה נמצאת דירתו של נחמן הנגר.
"היא באה לי בירושה מדוד ערירי שנפטר לפני שנים רבות בנסיכות קטנה שבה בנייני הבנקים נמוכי הקומה חוסים בצל עצי תרזה ירוקי עלווה. מסתתרים מפני עין הרע. שם בין שווייץ לאוסטריה, או אולי הייתה זו בכלל דוכסות זעירה בין צרפת לגרמניה, מצא הדוד מפלט להונו".
על אודות נחמן הילכו סיפורים רבים, וכדרכם של סיפורים, ככל שרחוקים הם מהאמת כך מתרבים הם ומסופרים מפה לאוזן, זה מוסיף וזה גורע, ובכללם מפריחי סיפורים שמעולם לא פגשו את נחמן, אך בעצם מעשה הסיפור יש כאילו לתת להם חלק בו.
אחת לשבוע ביום שישי, בשעה שבע בבוקר, כשהיה מסב לכוס בירה ועוד אחת, היו נפתחות חרצובות לשונו, וכשהחל לגמוע מהכוס השלישית כבר היה גם מודה שלא רק חסקות הוא בונה אלא גם בתי עץ למזוזות מעץ זית קשה שהיה מביא לו ערבי גלילי, והוא מגלף בעץ הזית שיירות גמלים או צלבים בגדלים שונים ועל כולם צלוב במסמרי אל-חלד המשיח.
על אודות קשריו הרומנטיים לא היה מספר אלא היה הולך סחור סחור או תולה את ההתרחשויות באנשים שהוא מכיר כביכול ומרחיק עצמו, נוח היה לו לשפוך את ליבו בדרך עקלקלה אחת לשבוע וסיפוריו היו עושים להם כנפיים. על רחוב שפינוזה ועל האהבהבים שהתרחשו בדירות הקטנות בבתים ברחוב המוצל רחשו שמועות רבות בעיר.
לפני עשרות שנים כשהיקים של רחוב בן-יהודה הרחב שתו את הקפה של אחר הצהריים, וליהגו על המתרחש ברחוב שפינוזה, הייתה ניתזת מפיהם המילה "שַנְדֵּה" בהנאה רבה בין נגיסה אחת לשנייה של עוגת התפוחים, האפפל שטרודל, "מה שמתרחש ברחוב הקטן, אצלנו בשטראסה לא יכול היה להתרחש". רוב הרכילות נסבה על אודות מערכת יחסים אינטימית בין הסופר מקס ברוד למזכירתו אילזה הופה ובעלה. הלשונות צקצקו בגרמנית, בעיקר ברלינאית, והלכו רכיל, נסמכו על "עדויות" שהביאו עוזרות הבית שהתהלכו בין דירתו של מקס ברוד ברחוב הירדן פינת אידלסון לבין דירתם של הזוג הופה ברחוב שפינוזה.
נחמן לא החמיץ את הסיפורים השכונתיים מהעבר, וידע כי מרבית הרכילות מבוססת על קרקע, או נכון יותר על מיטה רעועה, באשר אף הוא נפל בפיהן של מלחכות עוגות כפי שיסופר בפרק הבא.