הספר הופיע בהוצאת עברית
תקציר
רוצח בחג המולד הוא רומן מקורי המשלב מתח, תעלומת רצח של אלמונית צעירה בבית מלון מפואר בפריז, מאת הסופר אבי גולדברג שהביא את ספרי המתח, הרומנים המקוריים, תל אביב קיץ קטלני, את פרידה מפריז, השיט האחרון של הלולה, מסדר קוזימה, רצח בטור דה פראנס ואל תקרא לי סוחוי ולאחרונה את הצהרת מוות.
והפעם, כיצד הסתבך המרצה הישראלי הצעיר שנשלח לשנת מחקר בפריז בפרשת רצח של אשה? האם עברו של היוצא בשאלה רודף אחריו עד לסוף המפתיע של פרשת רצח, אלימות ושחיתות המערבת "חצרות" של הקהילה החרדית במאבקי כוח בישראל פריז ושוויץ?
האם המרצה הישראלי הוא רוצח פסיכופת או קרבן של עלילה, של "תפירת תיק?".
פרק ראשון
1
25 דצמבר משטרת פריז, חדר החקירות
כמאה ועשרים נשים נרצחו בצרפת השנה, מספר דומה למספר הנרצחות בשנה שבה נעצרתי באשמת רצח אישה צעירה.
נשים נרצחות בעיקר בידי גברים, בעיקר בידי בני זוגן.
מעיסוקי בזכויות נשים, ממעקב אחר מצב הנשים והמאבק המגדרי, לא היו בנתונים אלה שהטיח בי חוקר המשטרה הצרפתי משום חדשות. רצח נשים הוא מעין מחלה חברתית קשה לריפוי. משהו חולני שאינו גווע ואינו נעלם כל עוד התפיסה החברתית לא תראה בנשים בני אדם, חברות בקהילה האנושית כשוות לגברים. מצב זה גרוע ביותר במדינות רבות בעולם אך במדינה שחרטה על דגלה חירות, שוויון ואחווה בין כל אזרחיה, שחרטה בדם את זכויות האדם על חוקתה כבר לפני למעלה ממאתיים שנה, יש בכך משום אכזבה.
הרגשתי בכך היטב, בעת החקירה הגסה של החוקר המשטרתי הבכיר שארל בודו. מבחינתו כך חשתי, העלאת המדד השנתי של מקרי רצח נשים ברצח אחד נוסף, הוא פגיעה בגאוותו הלאומית ובהישגיו המקצועיים במיגור הפשע, בנוסף היותו פשע חמור כשלעצמו, שמעלה בחילה פיזית מדי פעם כשהוא נחשף לגוויית אישה שנרצחה. כך אמר. זה היה ממש ימים לפני שהשנה הגיעה לסיומה בעשרים וחמישה בדצמבר, ורצח נוסף רק קלקל את השורה ואת סטטיסטיקת המוות של החוקר הבכיר.
כשהתעוררתי הבוקר במיטת המלון הרחבה, זהרו ספרות השעון הדיגיטלי בירוק מתכתי, שבע ועשרים ושלוש דקות. בוקר. מעבר לווילונות הרכים עדיין שררה אפלת ליל חורף עצל. סבבתי על צידי לאט והבחנתי בגבה. היא הייתה שרועה לידי, גופה מכורבל במקצת וכר צחור צמוד אל פניה, כאילו רצתה להבטיח את שנתה מכול הפרעה. הסבתי פניי ממנה וניסיתי להסדיר את מחשבותיי, שהחלו להתרוצץ בראשי, להבין היכן אני ומי היא זו שלצידי.
המחשבות אינן מגיעות טיפין טיפין אלא בשטף הכרה המזעזע אותי. המעבר ליקיצה, תמיד כמו חללית השבה אל האטמוספירה, גל חום שוטף אותי וזיעה קרה מכסה את מצחי ופושטת אל בתי השחי.
אני מיישר את עצמי ומניח את כפות רגליי על השטיח הרך. הצמדתי את כפות ידיי אל פניי כמו לסלק חלום. לא אין זה חלום אלא יקיצה ליום חורף בפריז, אמש התקיים טקס הנישואין באחד האולמות שבמלון, טקס נישואין את זה זכרתי. גם ידעתי שהיא ליוותה אותי בלילות בחודשי החורף הקרים שביליתי בצרפת, אלא שתמיד הייתה נמוגה עם יקיצתי.
היא לא נותרה שרועה על צידה במיטה לצידי. תמיד כשפקחתי את עיניי התמוססו תווי דמותה נסחפו כענן, כמו פנטום מבעד לשלבי התריס הסגור, נמוגה כמו עשן סיגריה עד שהמציאות הייתה לנוכחות מוצקה המכילה אותו, את החלום כזיכרון עמום.
חשתי כשאני מתקדם בתחקיריי כך עולה מעורבותי הרגשית, כל מסמך או מידע על אודותיה ריגש אותי כאילו מדובר היה בקרובת משפחה, באהובה רחוקה אחריה חיפשתי זה זמן רב. זה זמן נטשתי את הזהירות והדיוק של העבודה האקדמית וחשבתי עליה באופן מוחשי. על הרגע שבו אפגוש אותה פנים אל פנים. עד אז היא הופיעה בלילות, ליטפה אותי, הסבה פניה ונרדמה לידי עד שהקצתי, ואז נעלמה התפוגגה וידעתי כי זה חלום שהפך כבר להזיה וכי כשאסיים את עבודתי אלך לייעוץ פסיכולוגי שיחזיר אותי לשיווי משקלי.
הפעם, כשחזרתי לחדר השינה לאחר המקלחת החמה, עדיין שכבה במיטה, באותה תנוחה. רק אז הבנתי כי אין זו ההזיה אליה התמכרתי כי זו אינה קלייר, הרוח היפה אחריה רדפתי כבר חודשים. האישה ששכבה במיטה באותה תנוחה שבה שכבה כשהלכתי להתקלח לסלק את קורי השינה ואת ממלכת החלום, נותרה במקומה.
כשנעצתי מבטי לעבר המיטה להתבונן בפניה, חשתי בבחילה ולראשונה בחיי בחרדה ששיתקה אותי. האישה שכבה שם ללא רוח חיים. עור פניה היה אפרפר וחסר הבעה לחלוטין. שערה הסתור הסתיר רק מעט מתווי פניה היפים ואני לא זיהיתי אותה.
נאלצתי להתיישב על קצה המיטה ולשאוף אוויר, לנסות להתעשת.
לאחר מכן היה המעצר, החקירות, ההסדר המשפטי והאשפוז הכפוי שנמשך ונמשך עד לחזרה. עד ליום דצמבר הקר שבו הותר לי לשוב מפריז שהצטמצמה במשך ארבע שנים למוסד סגור מוקף בחומה, לשוב לביתי בישראל.
2
החזרה. עכשיו דצמבר חלפו ארבע שנים. עמדתי בשער בית החולים הפסיכיאטרי ע"ש אן הקדושה פריז הרובע הארבע עשרה, עטוף במעיל שחור וארוך, רועד בצינת הבוקר על המדרכה הרטובה ממתין למונית שבה אתחיל את המסע הארוך את הדרך חזרה הביתה. אני נזכר שוב באותו בוקר לפני כארבע שנים. בוקר אפל בחורף שבו הובלתי בדרך אל המוסד הסגור. היה זה אותו מעיל שבו התכרבלתי אז להגן על עצמי מפני צינת בוקר רווית לחות חודרת עצמות, קור נספג בריח גוף חרי של עצירים שהובלו ברכב הזה מדי יום, קיץ וחורף.
בשחר חורפי חשוך, כמו זה של היום. שחר שבו הועברתי בניידת המשטרתית המסורגת מבית המעצר אל הסנטוריום על שם הקדושה אן שתגן עלי מפני עצמי ותגן על אחרים מפני, מפני השיגעון בו לקיתי. ואז כעכשיו הגן עלי אותו מעיל צמר שחור שיצא מהאופנה לפני שנים, שלא נכנע לאופנת מעילי הניילון, הלייקרה הנפוחים שמשקלם אפסי. מצאתי אותו במכירה כללית של עודפי הרשת C&A בחורף הראשון שלי בפריז, והוא שממשיך להגן על חום גופי אם לא על נשמתי, בחורף לח וקר.
אז לפני ארבע שנים, כשהובלתי למוסד לראשונה, הצצתי מבעד לחרך המסורג שבדופן כלי הרכב המסורבל המיועד להעברת מוחזקים מלילה נטול שינה בבתי מעצר ותחנות משטרה אל בית משפט. כדי לקבל את חותמת הצדק המאשרת את חוקיות המעצר או מאולם בית משפט לבית כלא לרצות את העונש שנגזר על פשע. הרכב נע בכבדות ברחובות פריז שהתעוררו לאור פנסים מהול בחיוורון שחר בכרך הנתון בערפילי פיח. זיהיתי את הכיוון הכללי שבו התקדם הרכב. ככול שנמשכה הדרך נמהל אור השחר הדלוח בתאורת פנסי הרחובות שהלכו וכבו. אור שעלה מהמזרח נאבק לברוא יום חדש, כמו לימון הנסחט ומבהיר כוס תה כהה, חודר קלושות לתוככי תא הרכב המתכתי המסורג שבו נסעתי. המכונית התגלגלה באיטיות על חלוקי האבן והרעידה את שלדתה, על אותן אבנים מסותתות שהונחו שם בעידן טרום האספלט, חלוקי אבן שרצפו את רחובות ערי אירופה כמו החומות שהקיפו אותן.
היו אלה אותן מרצפות עצמן שבהן נעו עגלות הנדונים למוות רתומות לשוורים לגרדומי מונפוקון, שהוקמו בצו של המלך לואי התשיעי ה"קדוש". מתקן אימתני בפאתי העיר, על גבעה מחוץ לחומה, שבו ניתן היה לתלות עשרות אומללים בעת ובעונה אחת ולהשאיר אותם תלויים למשך ימים, למען ייראו וייראו, אך בפועל שימשו גופותיהם המתנדנדות ברוח למאכל עכברושים.
אך רק בפריז אופפת אותן, את אבני הכביש, חלוקי האבן המסותתות בגסות הילה מהפכנית. כאילו הן עצמן חלוקי האבן הדוממות היו אבני היסוד, האבנים הדוממות שהציתו באלכימיה מופלאה את אש המהפכות, התסיסו את המהפכנים, היו לנשק. נשק לאזרחים חסרי כול, אלו שעלו על הבריקדות ויישמו את הרעיונות הערטילאיים המופלאים של חופש ושוויון בכוחם ובתעוזתם. והאבנים הגסות הדוממות שרתו חופש, אחווה ושוויון שלהם השתוקקו. כמו אבני הגזית של המזבח. כאילו היו הן אבני פלא שעקרו את עצמן ממקומן בכביש, לא בידי חייטים ונגרים ושוליות ונשים רעבות אלא מכוח עצמן.
כאבני לגו, חיזקו את המתרסים בן לילה. התקבצו שוב ושוב לצד רהיטי בית וקרשים ומוטות ברזל ומזרנים. תמכו בפחי אשפה, בשברי מצבות ובפסלים שהוסרו מעל כנם. שוב ושוב, הושלכו כפגזי מרגמות בלילות סער על קלגסי המשטר, והגנו על הכובסות, על אופי הלחם, על העגלונים, על מנקי הארובות הנפחים, על השוליות, על הצעירים מבתי המסחר והנגרים הנועזים, כל שוחרי החופש ושונאי המלוכה, שוב ושוב, עד להפלת משטר העריצות, עד לסילוק המונרכיה.
שוב ושוב שמשו חלוקי האבן המסותתות הללו הספוגות שמן מנועים שחור וטינופת חוצות, אנרכיסטים וסטודנטים צעירים מהסורבון במהומות הקצרות של קיץ, בשנת 1968 נשלפו בקלות מכבישי סמטאות צרות בגדה השמאלית ויודו על קסדות השוטרים.
קראתי את שלטי הרחובות וניסיתי לזהות את מסלול הנסיעה האיטית. קרני אור מפנסי המכוניות שחלפו באיטיות חדרו מבעד לערפילי בוקר חורפי כפנסי ראש של כורים במעמקי האדמה. הם חדרו אל רחובות אספלט לחים בפסי האור הבהיר ונעלמו באוושת צמיגים חרישית.
שנה חלפה מאז הגעתי לעיר מהארץ ועד לנסיעה זו ולא הכרתי את כולה או את חלקה. לא ידעתי את השכונות, או את הרחובות, הסמטאות, הכיכרות, ההצטלבויות, האנדרטות, השווקים, הגנים בתי הקברות גני הילדים, בתי הספר. המכונים, הלשכות, משרדי הממשלה הכנסיות המסגדים.
כדי להכיר כל אלה עליך לחיות חיים שלמים בעיר הזו. יכולתי להבחין בערפילי הבוקר בבית החולים סלפטרייר הנודע, וכשהמכונית עברה על פניו ידעתי שלשם כבר לא ישליכו אותי. הרכב הכבד המשיך בדרכו ויכולתי לזהות את האנדרטה של דוקטור פינל, זה שגאל את האומללים המורחקים מהחברה למוסדות הסגורים, את העניים שיצאו מדעתם מחמת רעב ומחלות, את הנשים שהושלכו לגורלן, לפח האשפה של החברה, לרחובות. את חולי העגבת שאיבדו את שפיותם, את יכולתם לתפקד ואת הזקנים שגורשו כלאחר יד מדירותיהם השכורות לסמטאות שהיו רק תעלות ביוב פתוחות אליהן רוקנה אשפת העיר.
ד"ר פינל היה זה שהורה על הסרת כבלים ואזיקים מידיהם, ודרש מהממסד הרפואי לתת להם יחס אנושי. חמלה וכבוד אדם לחולים, למנודים ולמשוגעים.