קן הקוקייה של אדגר אלן פו

                 קן  הקוקייה של אדגר אלן פו

          אבי גולדברג

"השיטה הטיפולית המרגיעה של ד"ר טאר ופרופסור פדר"

[1844] The system of Dr. Tarr and professor Fether

בית המשוגעים. הצייר וויליאם הוגארת

File:William Hogarth - A Rake's Progress – madhouse Scene.jpg

 הסיפור הקצר "השיטה הטיפולית המרגיעה של ד"ר טאר ופרופסור פדר,"  מספוריו הטבולים בהומור שחור וביקורת חברתית, של א.א.פו, עובד מפעם לפעם גם לסרטי קולנוע, הגרסה האחרונה שבהן ב2014 בכיכובו של בן קינסלי בשם Stonehearst Asylum .  

מרכזי שיקום נפש, או בתי מחסה לחולי רוח, מוסד סגור לטיפול במשוגעים, אלו ההגדרות שהשתנו במהלך השנים, אך במהות היו אלו אתרים לבידוד וכליאה של מי שנחשב כלוקה ברוחו, ומשכו תשומת לב ציבורית מעטה למתרחש בהם. הם היו מוסדות הרחוקים מהעין עד לשלב מאוחר יחסית של קיומם.

על סיפורו של א.א.פו על "השיטה הטיפולית המרגיעה של ד"ר טאר ופרופסור פדר", המנסה לשנות את היחס למטופלים הלוקים בנפשם, ועל המתרחש בסנטוריום  פרטי שאימץ דרך טיפולית חדשנית זו, אי שם בדרום צרפת, העיר אחד מפרשניו של פו ,הסופר וההיסטוריון האיטלקי אלסנדרו פורטלי :  

 "זוהי סאטירה על האוטופיה המהפכנית של ממשל עצמי עממי".

כלומר היפוך מלא של הסמכויות בבית המחסה לחולי רוח כמשל אוטופי להפיכת  מוסדות השלטון המקובלים  בממשל עממי.

בימינו אנו, אפשר לראות הגשמת הפרשנות הזו , אך לא כאוטופיה אלא כדיסטופיה. הפופוליזם והבערות ,תורת הטיק טוק, וחוסר הדעת מקעקעים את הסדר החברתי, פוליטי. הגסות טיפשות עריצות והאמונה הטפלה מכתירים עצמם  כנציגי ההיגיון והשפיות.

ב1867 כעשרים שנה לאחר פרסום סיפורו של א.א.פו, נכתבה היצירה הידועה פר גינט על ידי הנריק איבסן הנורווגי. באחת הסצנות הידועות במחזה, מגיע פר גינט הנודד למצרים, להתרשם מפלאי העולם העתיק, מהספינקס והפירמידות. הוא פוגש בקהיר את  פרופסור ברגיננפלדט הגרמני המנהל שם בית משוגעים, ומכריז באוזנו של פר גינט על "מות ההיגיון".

המוטיב של היפוך היוצרות בין משוגע לשפוי הן אצל א.א.פו והן אצל איבסן,  היו ניסיונות להבין את הקצוות של הסובייקט, את אזור הדמדומים הפנימי של האני, לאחר קילוף קליפות העוטפות את האישיות הנראית, החיצונית.

כך או כך בימים אלה של טרוף מערכות, טוב לקרוא את הסיפור של א.א.פו כלשונו [או בתרגום] את המחזה פרגינט ומבוא אודות הנריק איבסן אפשר לקרוא בפרוייקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/56924

               השיטה הטיפולית המרגיעה של ד"ר טאר ופרופ' פדר

                                      אדגר אלן  פו

                                   תרגם אבי גולדברג

The system of Dr. Tarr and professor Fether

במהלך סתיו 18...., באחד מטיולי במחוז נידח  שבדרום צרפת, חלפה הדרך במרחק קילומטרים ספורים מ Maison de santé או מבית משוגעים פרטי, שעליו שמעתי רבות בשהייתי בפריז מחבריי הרופאים. מכיוון שמעולם לא ביקרתי במקום מהסוג הזה, חשבתי שהזדמנות טובה יותר לא תיקרה לי וחבל להחמיץ את הביקור שם.  לכן הצעתי לחברי למסע (אדון שהיכרותי אותו, הייתה אקראית והתרחשה כמה ימים קודם לכן)  לסטות לדרך צדדית, סטייה שתמשך לכל היותר כשעה, ולהעיף מבט במוסד. 

להצעתי זו  הוא התנגד, ראשית, טען כי אצה לו הדרך, ושנית שמטבעו הוא רגיש ונחרד עמוקות למראה משוגע. עם זאת, הוא ביקש במפגיע בפניי שלא אתן לשום כללי נימוס גרידא ואדיבות כלפיו להפריע לי לספק את סקרנותי. הוא הבטיח  שהוא ימשיך לרכוב באיטיות, כדי שאוכל להשיגו במהלך היום, או בכל מקרה, במהלך היום שלאחריו. כשהוא נפרד ממני לשלום, חשבתי שאולי יהיה קושי כלשהו להיכנס למוסד, והזכרתי את היסוסי זה. הוא השיב שלמעשה, אם אין לי היכרות אישית עם מפקח המוסד, מסייה מייאר, או אישור כלשהו בכתב, אכן עלול להיווצר קושי כזה, שכן תקנות בתי המשוגעים הפרטיים הללו, נוקשות יותר מהכללים בבתי החולים הציבוריים. הוא  הוסיף, שהוא מכיר, מזה כמה שנים את מייאר, ואף יסייע לי ויציג אותי בפניו בכניסה למוסד על אף שרגשותיו בנושא הטירוף לא יאפשרו לו להיכנס לשם.

הודיתי לו, וכשפנינו מהכביש הראשי עלינו על שביל  העוקף את העשבייה שהפכה לסבך עבות. בתוך מחצית השעה היה השביל למעבר צר ביער סבוך, למרגלותיו של הר. רכבנו במעבה היער הטחוב והקודר הזה כשני קילומטרים, עד שנגלה בפנינו הMaison de santé . זו הייתה בעברה  טירה קסומה, יפהפייה אך עתה נותר המבנה מוזנח ורעוע. ניכר היה שמצבו הגרוע היה תוצאה של הזנחה רבת שנים לא אפשרו, כך נראה, מגורי אדם. למראה המבנה העלוב השתלטה עלי לרגע חרדה מוחלטת. בעודי בוחן את סוסי, מתלבט האם עלי לסוב על עקבי ולחזור, התעשתי. עד מהרה בושתי בחולשת  עצבי, והמשכתי הלאה.

כשהגענו לשער הטירה, ראיתי אותו פתוח מעט, ומבעד לחריץ הציץ איש. כעבור רגע הגיח האיש מבעד לשער, ניגש אל בן זוגי לרכיבה  קרא בשמו, ולחץ את ידו בלבביות והתחנן בפניו לרדת מהסוס.

 זה היה מסייה מייאר בעצמו. הוא היה אדון  נמרץ והדור בלבושו  מהדור הישן, אדם בעל נימוסים וסגנון מלוטש שהקרין רצינות, כבוד וסמכות שהרשימה אותי במאוד.

ידידי, לאחר שהציג אותי בפניו, הסביר לו את רצוני לבקר במוסד, וקיבל את הבטחתו של מסייה מייאר שאני  אזכה את מלוא תשומת לבו, יצא לדרכו, ולא ראיתיו מאז.  

 כשהסתלק, הוביל אותי המפקח לתוך הטירה אל עבר חדר הסבה קטן ומסודר להפליא, שהכיל, בין היתר, חפצים המעידים על טעם המעודן, ספרים רבים, ציורים, עציצי פרחים וכלי נגינה. אש עליזה ריצדה באח. וליד פסנתר ישבה אישה צעירה ויפה מאוד, ושרה אריה מאת בליני. בכניסתי הפסיקה את שירתה, וקיבלה אותי באדיבות רבת חן . קולה היה נמוך, וכל התנהגותה הייתה מאופקת. חשבתי שאני מבחין בשרידים  של צער בארשת פניה, שהיו מודגשים יתר על המידה, אם כי לטעמי, לא היה בכך לפגום במראיתה המענגת. היא הייתה לבושה בבגדי אבלות כבדה, וגרמה לי לתחושות מעורבות של כבוד, סקרנות והערצה כלפיה.

שמעתי, בפריז, שהמוסד של מסייה מייאר מנוהל על פי מה שמכונה בשפה לא רפואית  "שיטת ההרגעה למטופלים" – שיטה טיפולית המסתייגת  מענישה– ושאפילו דרך של כליאה ננקטת בה רק לעתים רחוקות. זו שיטה בה המטפלים צופים מרחוק במטופלים, והם נותרים במרבית הזמן  חופשיים לכאורה, ורובם מורשים לשוטט בתחומי בית המחסה בלבושם הרגיל כאנשים שפויים. בהתחשב בהסברים אלה, נזהרתי במוצא פי כשפניתי את הגברת הצעירה.

כי לא יכולתי להיות בטוח שהיא שפויה. ולמעשה, היה ברק של חוסר מנוחה מסוימת בעיניה שגרם לי במידה מסוימת לדמיין שהיא איננה שפויה. לכן הגבלתי את דבריי אליה לנושאים כלליים, ולכאלה שחשבתי שלא יגרמו לאי נעימות או לריגוש  אפילו למשוגע. היא ענתה בצורה הגיונית לחלוטין לכל דברי, ואפילו במקוריות ובשכל הישר ביותר, אלא שהיכרותי הארוכה עם המטפיזיקה של השיגעון , לימדה אותי לא להאמין בראיות כאלה כהוכחה לשפיות, והמשכתי להיות זהיר בדברי.  

משרת לבוש מדים נשא מגש עמוס בפירות, יין ובמיני תרגימה אחרים, שמהם טעמתי, בעוד הגברת הצעירה עוזבת את החדר ואני הפניתי את מבטי בשאלה לעבר מארחי.

"לא," הוא אמר, "הו, לא, היא בת משפחתי, אחייניתי, ואישה מוכשרת ביותר."

 "אני מבקש אלף סליחות על החשד ", עניתי.

 "אבל כמובן שתסלח לי. הניהול המצוין של המוסד כאן, מוערך היטב בפריז, וחשבתי שזה פשוט אפשרי, אתה מבין.... "

"כן, כן - אל תוסיף  - או ליתר דיוק, אני הוא זה שצריך להודות לך על ההתחשבות הראויה לשבח שהפגנת. רק לעתים רחוקות אנו מוצאים כל כך הרבה מחשבה תחילה אצל גברים צעירים, ויותר מפעם אחת, התרחשו כמה מקרים עצובים  שלא יכולנו לצפות כתוצאה מחוסר מחשבה מצד המבקרים שלנו. כאשר  השיטה הטיפולית הקודמת שלי פעלה, ולמטופלים שלי ניתנה הזכות לשוטט ברחבי המוסד כרצונם, הם גורו לעתים קרובות לכדי טירוף מסוכן על ידי אנשים חסרי הבנה שהתעקשו  לבדוק את המתרחש במוסד. לפיכך נאלצתי לאכוף שיטה נוקשה יותר של הדרה כלפי המטופלים  ולאף אחד מהם לא נתנה גישה חופשית מכיוון שלא יכולתי לסמוך שיקול דעתם"

"בזמן ששיטת הטיפול הקודמת שלך פעלה!" אמרתי, וחזרתי על דבריו – "האם אני מבין אותך, אם כן, 'השיטה הטיפולית המרגיעה' ששמעתי עליה רבות כבר אינה בתוקף?"

"עכשיו", הוא ענה, "עברו כמה שבועות מאז שהגענו למסקנה לוותר עליה לנצח".

"אכן! אתה מדהים אותי!"

"הבנו אדוני," הוא אמר באנחה, "כי הכרחי לחלוטין לחזור לשיטה הישנה. הסכנה הטמונה בטיפול המרגיע הייתה, מלכתחילה גדולה. ובתיאור יתרונותיה היתה הפרזה. אני מאמין, אדוני, שבמוסד  הזה היא זכתה להזדמנות  הוגנת, אם בכלל. עשינו כל דבר שאנושיות רציונלית יכולה להציע למטופל. צר לי שלא יכולת לבקר אותנו בתקופה מוקדמת יותר, שאז היית יכול לשפוט בעצמך. אבל אני מניח שאתה בקיא בעקרונות הטיפול המרגיע – בפרטיו".

"ממש לא. מה ששמעתי היה מיד שלישית או רביעית".

"אני יכול אם כן, לנסח את השיטה, במונחים כלליים, ככזו שבה ריצינו את הפנטזיות של המטופלים. לא סתרנו שום פנטזיה ששלטה במחשבתם של המשוגעים. להיפך, לא רק שקבלנו את שעלה במוחם, אלא עודדנו אותם. רבות מדרכי הטיפול  הקבועות ביותר שלנו הותאמו כתוצאה מכך. אין מענה יעיל  יותר לקול ההיגיון הקלוש של המשוגע, כמו להסכים איתו, לרצות אותו עד לאבסורד.  היו לנו מטופלים למשל, שדמיינו את עצמם לתרנגולות. הטיפול  בהם היה, להתעקש על רצונו של המטופל להיות תרנגולת, לקבל את ההזיה שלו כעובדה – ואפילו לחזק את המטופל בטיפשותו, להראות לו שאינו עקבי בפנטזיה שלו על היותו תרנגולת, על ידי סירוב לתת לו במשך שבוע כל מאכל אלא רק מזון לתרנגולת. כך מעט תירס וחצץ הצליחו לחולל פלאים".

"אבל האם בכך הסתכם הטיפול המרגיע, בהסכמה לגחמות המטופל?

"בשום פנים ואופן לא. אנו מאמינים בעיסוקים  מקובלים כגון מוסיקה, ריקודים, תרגילי התעמלות באופן כללי, קלפים, הקראה של ספרים נבחרים, וכך הלאה. השתדלנו  להתייחס לכל אדם כאילו הוא לוקה בהפרעה פיזית רגילה, ומעולם לא השתמשו במילה 'שיגעון'. חשיבות רבה ייחסנו  להציב כל משוגע להשגיח  על פעילות של חבריו. לסמוך על הבנתו או שיקול דעתו של משוגע, פירושו גם לחבר שוב את הנפש לגוף . כך התאפשר לנו לוותר על צוות יקר של שומרים".

"ולא נקטת בעונשים אחרים ?"

"אף לא אחד."

"ואף פעם לא ריתקת את המטופלים שלך?"

"לעתים רחוקות מאוד. מדי פעם, רק כשמחלתו של מטופל כלשהו התפרצה  לכלל משבר, או לפרץ  פתאומי של זעם, אז העברנו אותו לתא סודי, כדי שההתפרצות שלו לא תדביק את השאר, ושם החזקנו אותו עד שנרגע ואז השבנו אותו לחברת המטופלים.  עם מטופל משתולל אין לנו מה לעשות. בדרך כלל אנו מעבירים אותו לבתי החולים הציבוריים".

"ועכשיו שינית את כל זה – ואתה חושב לטובה?

"בהחלט. לשיטה  היו חסרונות, ואפילו סכנות. עכשיו, למרבה השמחה, אין בית מרפא אחד בצרפת שדוגל בה."

"אני מופתע מאוד," אמרתי, "ממה שאתה אומר לי. כי בטרם בואי לכאן וידאתי שכרגע לא קיימת שיטה אחרת לטיפול בשיגעון בצרפת מלבד השיטה הטיפולית המרגיעה"  

"אתה עדיין צעיר, ידידי", השיב מארחי, "אבל יום יבוא בו תלמד לשפוט בעצמך את המתרחש בעולם, מבלי לסמוך על רכילותם של אחרים. אל תאמינו לשום דבר שאתה שומע, ותאמין רק לחצי ממה שאתה רואה.  לגבי Maison de Sante שלנו, ברור שאיזה בור הטעה אותך. אבל אחרי ארוחת הערב, כשתתאושש מיגיעת  הרכיבה, אשמח לסייר אתך, ולהציג בפניך את שיטת הטיפול  שלדעתי, ושל כל מי שהיה עד לה, היא לאין ערוך היעילה ביותר מכל אלו שהיו לפניה".

"שלך?" שאלתי – "זו ההמצאה שלך?"

"אני גאה", השיב, "להכיר בכך שכן, לפחות במידה מסוימת".

כך שוחחתי עם מסייה מייאר במשך שעה או שעתיים, שבמהלכן הוא הראה לי את הגנים והחממות  של המקום. 

"איני יכול להראות את המטופלים שלי", הוא אמר, "כרגע, לאנשים רגישים נגרם בחשיפות כאלה זעזוע, ואיני רוצה לקלקל לך את התיאבון לפני ארוחת הערב.  נוכל להגיש לך  קצת עגל בנוסח מנהולט, עם כרובית ברוטב ולוט סמיך - אחרי זה יין קלו דה וז'ו - ואז עצביך יתחזקו"  

בשעה שש הוכרזה ארוחת הערב; והמארח שלי הוליך אותי לאולם אוכל גדול, שם התאספו מספר אנשים, עשרים וחמש או שלושים בסך הכל. הם היו, ככל הנראה, בני המעמד גבוה – אף על פי שבלבושם, כך חשבתי, היה משום הפגנת עושר מוגזמת, בדומה להצגת ראווה שנהגה בקרב  בני האצולה בחצר המלוכה בעבר.  שמתי לב שלפחות שני שלישים מהנוכחים  היו נשים, וחלקן לא היו בשום פנים ואופן לבושות במה שפריזאי היה מחשיב כטעם טוב בימינו. נשים רבות, למשל, שגילן לא יכול היה להיות פחות משבעים, ענדו שפע של תכשיטים, כגון טבעות, צמידים ועגילים,אותם ענדו לבושתן,על  חזן וזרועותיהן החשופים .

הבחנתי גם שרק מעט מאוד מהשמלות היו מעוצבות כראוי, או, שרק מעטות מהן התאימו ללובשות אותן. כשהסתכלתי סביבי, זיהיתי  את הנערה המעניינת שמסייה מייאר הציג אותי בפניה בחדר ההסבה הקטן, אבל להפתעתי הרבה היא לבשה קרינולינה  מנופחת, נעלי עקב, וכובע מלוכלך מתחרת בריסל, שהיה גדול מדי וכיסה את פניה עד גיחוך. כשראיתי אותה לראשונה, היא הייתה לבושה, בבגדי אבלות עמוקה. לבושם של הנוכחים יצר אווירה מוזרה, בקיצור, שגרמה לי לחזור ולהרהר ב"שיטת הטיפול המרגיעה", ולחשוב שמסייה מייאר היה מוכן לרמות אותי עד לאחר ארוחת הערב, כדי  שלא אחווה שום רגשות לא נוחים במהלך הארוחה, כשאמצא את עצמי סועד בחברת משוגעים.  אבל נזכרתי שבפריז נאמר לי שבני פרובנס הם אנשים אקסצנטריים באופן מיוחד, ומחזיקים עדיין  בהרבה מהמושגים המיושנים.  אך לאחר ששוחחתי עם כמה מהסועדים, התפוגגו חששותיי מיד ובמלואם.

אולם האוכל עצמו, אם כי אולי היה נוח וממדיו מרשימים, לא היה בו מן הפאר. לדוגמה, על הרצפה לא נפרשו שטיחים. בצרפת לעתים קרובות נהוג ליתר את השטיח מחדר האוכל. גם החלונות היו נטולי וילונות, התריסים, בהיותם סגורים, הודקו היטב במוטות ברזל, שנטו  באלכסון, כנהוג  בסורגי  החנויות המוכרות  לנו. אולם האוכל  כך הבחנתי, היה למעשה אגף בטירה, כך היו חלונותיו פונים לשלושת עבריו, כשהדלת נמצאת ממול. בסך הכל היו בו לא פחות מעשרה חלונות.

שולחן האוכל היה ערוך להפליא.  עמוס בצלחות, ועמוס בשפע של מעדנים. אך היה זה שפע בטעם רע . היו שם  מספיק מיני בשרים כדי להאביס את הענקים[1]. מעולם, בכל חיי, לא הייתי עד לפזרנות  כה ראוותנית, כה בזבזנית של מיטב מנעמי החיך . עם זאת, נראה היה שמעט מאוד טעם טוב הושקע באופן עריכתו של השולחן. ועיני, שהיו רגילות לאורות עמומים, הסתנוורו מהבוהק העצום של נרות שעווה רבים במנורות כסף שהונחו על השולחן, ופוזרו בכל רחבי האולם.  כמה משרתים הסתובבו סביבנו. אל שולחן גדול, בקצה הרחוק יותר של האולם, הסבו שבעה או שמונה נגני כינורות, חלילים, טרומבונים ותוף. החבר'ה האלה הרגיזו אותי מאוד, כשבפסקי זמן שבין הגשת המנות, השמיעו מגוון אינסופי של רעשים, שהתיימרו  להיות מוזיקה, ושנראה היה שהם מספקים בידור והנאה  רבה לכל הנוכחים, חוץ מאשר לי.

בסך הכול, לא יכולתי שלא לחשוב שיש הרבה מהמוזרות בכל דבר שראיתי – אבל מאידך הרי העולם מורכב מכל מיני אנשים, בעלי כל אופני המחשבה, ומקובעים בכל  מיני מנהגים משונים. אך בשל ניסיון שצברתי במהלך  נסיעותיי המרובות, למדתי שלא להיות מופתע מדבר, [2]  nil admirari .

התיישבתי בקור רוח לימינו של מארחי, ובתיאבון רב הפקתי את המיטב מהשפע שהוצב לפניי.

השיחה, בינתיים, קלחה . הנשים, כהרגלן, דיברו הרבה. עד מהרה גיליתי שכמעט כל בני החבורה משכילים; והמארח שלי היה רימון מלא באנקדוטות  בעצמו.  נראה היה שהוא  מוכן לדבר על מעמדו כמפקח על ה- Maison de Sante המוסד, ואכן, נושא השיגעון היה, להפתעתי הרבה, הנושא המועדף על כל הנוכחים. סופרו הרבה מאוד סיפורים משעשעים, תוך התייחסות לגחמותיהם של החולים.

"היה לנו כאן פעם בחור" סיפר אדון  קטן ושמן, שישב לימיני,

 "בחור שדמיין לעצמו שהוא קנקן תה, ואגב, זה לא יוצא דופן, תתפלא עד זה שכיח שמחשבה מסוימת כזו מתקבעת במוחו של משוגע. אין כמעט בית מחסה למשוגעים בצרפת שאינו יכול לספק קנקן תה אנושי. האדון שלנו, קנקן התה, היה בריטי והקפיד ללטש את עצמו כל בוקר עם סחבת עור סוס בהירה".

 "וגם" המשיך איש גבוה ממול, "היה לנו כאן, לא מזמן, אדם שהכניס בראשו שהוא חמור – מה שמבחינה אלגורית, אפשר לומר, היה די נכון. הוא היה מטופל בעייתי, והיה לנו הרבה מה לעשות כדי לשמור אותו בגבולות הנסבל. במשך זמן רב הוא לא אכל דבר מלבד דרדרים, אבל מהשיגעון הזה ריפאנו אותו במהרה בכך שהתעקשנו שהוא לא יאכל שום דבר מלבד הדרדרים. ואז הוא בעט ללא הרף בעקביו-ככה-ככה-"

"מר דה קוק! אודה לך אם תרסן את עצמך!" קטעה אותו גברת זקנה, שישבה לידו . "אנא שמור את רגליך לעצמך! קלקלת לי את הברוקד! האם יש צורך, בכל הכבוד הראוי, להמחיש את דבריך במעשים? החבר שלנו כאן בוודאי יכול להבין אותך בלי כל ההדגמה הזו . לדעתי, אתה חמור גדול כמעט כמו שהאומלל המסכן דמיין את עצמו. אני נשבעת שההמחשה שלך היתה טבעית לחלוטין".

"אלף סליחות גברתי!", השיב מסייה דה קוק, "אלף סליחות !" לא הייתה לי שום כוונה להעליב אותך מאדאם  לפלאס - מסייה דה קוק יראה זאת לכבוד להשיק כוס יין  איתך גבירתי ."

כאן השתחווה מסייה דה קוק, נישק את ידה ברוב חן ולגם יין עם מאדאם לפלאס.

"הרשה לי, mon ami," אמר עכשיו מסייה מייאר ופנה אלי, "הרשה לי לפרוס לך נתח מהעגל הזה א-לה סנט מנהולט – תמצא אותו משובח במיוחד."

ברגע זה העלו שלושה מלצרים חסונים על השולחן מנה ענקית, או תעלה, שהכילה את מה שאני אמור להיות "monstrum horrendum, informe, ingens, cui lumen ademptum" [3]. אולם בבחינה מדוקדקת יותר הסתבר לי שמדובר בסך הכל בעגל קטן שנצלה בשלמותו ומונח על ברכיו, עם תפוח בפיו, כמקובל באנגליה לעשות עם בשר ארנבת.

"תודה, לא", עניתי. "אם לומר את האמת, אני לא להוט במיוחד אחר עגל א-לה סנט... מה זה? . אבל אני אחליף את המנה שלי ואנסה קצת מבשר הארנב".

על השולחן היו כמה תוספות, שהכילו את מה שנראה כמו הארנב הצרפתי רגיל - morceau טעים מאוד, שאני יכול להמליץ עליו.

"פייר," קרא המארח, "החלף את הצלחת של האדון הזה, ותן לו נתח מהארנב הזה."

"זה מה?" אמרתי.

" rabbit au-chat" [4]

"לא, תודה – במחשבה שנייה, לא. אני פשוט אפרוס  לעצמי נתח מהחזיר".

אין לדעת מה אוכלים, חשבתי לעצמי, ליד שולחנם של אנשי הפרובינציה האלה. אני אמנע מלאכול את הארנבים שלהם – ולצורך העניין, גם לא את החתול-או-ארנב שלהם. 

"ואז," אמרה אשה שמראיתה כגווייה, שישבה ליד קרוב לרגל השולחן, ממשיכה את השיחה מהמקום שבו נקטעה,  "ואז, בין שאר המוזרויות, היה לנו פעם מטופל, איש שטיפח  את גופו , שדימה את  עצמו באופן משכנע מאוד לגבינת קורדובה, והסתובב, עם סכין בידו, משדל את חבריו לנסות פרוסה קטנה מאמצע רגלו".

"הוא היה טיפש גדול, מעבר לכל ספק", התערב אחד, "אבל אין להשוות אותו לאדם מסוים שכולנו מכירים, למעט האדון המוזר הזה. אני מתכוון לאיש שדימה שהוא בקבוק שמפניה, ותמיד הלך תוסס ומסוחרר, בצורה הזאת".

כאן, הכניס הדובר בגסות  את אגודלו הימנית אל לחיו השמאלית, משך אותה בצליל הדומה לצליל חליצת פקק, ואז, בתנועה מיומנת של הלשון על השיניים, יצר שריקה חדה ומסתחררת, שנמשכה כמה דקות, כחיקוי לבועות מקציפות של שמפניה. התנהגות זו, כך ראיתי בבירור, לא נעמה במיוחד למסייה מייאר; אבל הוא לא אמר דבר, ואת השיחה חידש איש קטן ורזה מאוד שחבש פאה גדולה.

"והיה גם אחד בור ועם הארץ," אמר, " שדימה עצמו לצפרדע, שאגב, הוא דמה לה במידה לא מעטה. הלוואי שהיית יכול לראות אותו, אדוני" – כאן פנה אלי הדובר

"היית מופתע  מאד עד כמה הצליח בחיקוי שלו, לא היית מאמין  שזו לא צפרדע, חבל שהוא כבר לא כאן. קרקור הצפרדע שלו, כך – או-או-או-ג – או-או-או-ג! היה הצליל  המדויק  ביותר — בי במול. וכאשר הניח את מרפקיו על השולחן, כך, לאחר ששתה כוס יין או שתיים, ופיסק  את שפתיו כך, וגלגל את עיניו, כך, וקרץ במהירות מופרזת, מה אומר לך אדוני, ללא ספק היית מסכים שהוא גאון."

" ללא ספק ," אמרתי.

"ואז," אמר מישהו אחר, "היה גם petit גילאר, שחשב את עצמו לקמצוץ של טבק להרחה, והיה באמת במצוקה כי הוא לא יכול היה לתפוס  את עצמו בין האצבע לאגודל."

"והיה גם ז'ול דסולייה, שהיה גאון, אדם מיוחד שיצא מדעתו, והיה משוכנע כי הוא דלעת. הוא רדף את הטבח כדי שיעשה ממנו פשטידות, כמובן  שהטבח סירב בזעם. כשלעצמי איני משוכנעת שפשטידת דלעת א-לה דסולייה לא הייתה מעדן מדהים !"

"אתה מדהים אותי!" אמרתי, והבטתי בתמיהה במיסייה מייאר.

"הא! חה! הא!" השיב מייאר : "הוא! הוא! הוא! — היי! היי! היי! — הו! הו! הו! — הא! הא! הא! הא! — הוא אכן טוב מאוד! אל תתפלא, mon ami החבר שלנו כאן, הוא שיא  השנינות – a drôle אסור שתבין  אותו באופן מילולי"

"ואז," קפץ  מישהו אחר מהחבורה ואמר , "והיה גם בופון לה גרנד, עוד אישיות יוצאת דופן בדרכו. שהאהבה הוציאה אותו מדעתו , והוא דמיין את עצמו כבעל שני ראשים. אחד מהם כך היה משוכנע הוא ראשו של קיקרו, את השני הוא דמיין כקלסתר מורכב , של דמוסתנס ממצחו ומטה עד פיו, ושל לורד ברוגהם מהפה ועד הסנטר. לא מן הנמנע שהוא טעה, אבל יכולת השכנוע שלו הייתה גדולה, הוא היה אדם כה רהוט בדבריו, תלמיד נלהב של תורת הנאום, ורצה תמיד להציג את דבריו כנואם מעל דוכן. לדוגמה, הוא נהג לזנק על שולחן האוכל כך, ו - ו -"

ואז אחד שישב לצד הדובר, הניח יד על כתפו ולחש כמה מילים באוזנו, וכתוצאה מכך שככה בפתאומיות רבה התלהבותו והוא צנח לאחור בכיסאו.

"ואז," אמר האיש  שלחש, " היה בולארד הזה, הסביבון. אני קורא לו הסביבון  כי, למעשה, הוא היה שבוי בתדמית המשעשעת  אך לגמרי לא רציונלית, שהוא סביבון . היית מתפקע  מצחוק אם היית רואה אותו סב. הוא היה סב על עקבו מידי שעה, באופן הזה – כך....."

כאן הסועד שזה עתה קטע קודם לכן את חברו בלחישה, ביצע בעצמו חיקוי.

"אבל," קראה הגברת הזקנה כמעט בצעקה, "מסייה בולאר שלך היה משוגע, ומטורף מטופש מאוד במקרה הטוב, כי מי, הרשו לי לשאול אתכם, שמע אי פעם על סביבון אנושי? הדבר אבסורדי. מאדאם ג'ואיוז הייתה אדם הגיוני יותר, כפי שאתם מבינים. היתה לה שגעון  משלה, אבל זה היה אינסטינקטיבי והיה בכך אפילו  שכל ישר, והסב הנאה לכל מי שהיה לו את הכבוד להכיר אותה. היא גילתה, לעת זקנה  שבאופן כלשהו היא הפכה לתרנגול אבל, ככזה, היא התנהגה בנימוס. היא נופפה בכנפיים שלה בחן מופלא  כך — כך — ובאשר לקרקור  שלה, הוא היה כה מתוק ! כמו שיר ערש לילדים, קוק -א-דודל-דו! — קוק -א-דודל-דה-דו-דו-דו-או-או-או!"

"מאדאם ג'ואיוז, אודה לך אם תתנהגי כראוי!" כאן קטע אותה מארחנו, בכעס רב. "או שתתנהגי כגברת, או שתעזבי  את השולחן מיד -  הבחירה בידיך."

הגברת (שנדהמתי מאוד מכך שפנו אליה כמאדאם ג'ואיוז, שהרי היא- הציגה את גברת תרנגול לא כעצמה אלא כמישהי אחרת ) הסמיקה עד שרשי שערה , ונראתה נבוכה מאוד מהנזיפה. היא השפילה ראשה ולא הגיבה. אבל גברת אחרת צעירה חידשה את השיחה. זו הייתה הנערה  היפה שהכרתי בחדר ההסבה  הקטן.

"הו, מאדאם ג'ואיוז היתה טיפשה!" היא קראה, "אבל לעומתה, היה היגיון רב בדעתה של יוג'יני סלספט. היא היתה גברת צעירה יפה מאוד וצנועה עד כאב, שהייתה ביקורתית לגבי קוד הלבוש הנשי המקובל ורצתה להתלבש, תמיד, כלומר להתפשט . זה דבר שקל מאוד לעשות, אחרי הכל. אתה צריך רק לעשות זאת - ואז כך - כך - כך - ואז כך - כך - ואז כך - ואז –"

"Mon dieu! גברת סלספט!" כאן פרצו תריסר קולות בזעקה בבת אחת. " מה את עושה? די, סליחה! – זה מספיק! – אנו רואים, הבנו את הרעיון ,תחזיקו אותה, חזק! תחזיקו מעמד!" כמה אנשים כבר זינקו מכיסאותיהם כדי למנוע ממדמואזל סלספט להציג  את עצמה באופן שבו מוצגת ונוס המדיצ'ית  - כאשר המטרה הושגה באופן יעיל ופתאומי כאשר נשמעו צרחות רמות, וצעקות, ממקום כלשהו באגף הראשי של הטירה. 

עצבי נדרכו עד קצה  לשמע  הצעקות האלה, אבל על שאר החבורה ממש ריחמתי. מעולם לא ראיתי קבוצה של אנשים הגיוניים מפוחדים כל כך בחיי. כולם החווירו כמו גופות, ובעודם מתכווצים בכיסאותיהם, ישבו רועדים ומצקצקים באימה, ומקשיבים לצרחות שנשמעו פעם אחר פעם . שוב ושוב, בעצמה רבה יותר, קרבים והולכים , ואז פעם שלישית נשמעו בקול רם מאוד, ואז בפעם הרביעית שכך הרעש. עם גסיסתו לכאורה של הרעש, שבה רוחה הטובה של החבורה מיד, וכולם כמו שבו לחיים והמשיכו לספר אנקדוטות כמקודם. כעת העזתי לברר את סיבת ההפרעה.

 "סתם, זוטות חסרות חשיבות" השיב  מסייה מייאר.

"אנחנו רגילים לדברים האלה, ולא ממש מתייחסים אליהם.

מדי פעם מקימים  המשוגעים מהומה,  מייללים יחד, אחד פוצח בכך ואחריו עוד אחד, כמו שקורה לפעמים עם  כלבים בלילה. עם זאת, מדי פעם קורה שצעקות אלו ממשיכות בניסיון להשתחרר, ובכך יש  כמובן סכנה קטנה".

 "וכמה אנשים כלואים שם? "  "כרגע לא יותר מעשרה, בסך הכל".

 "בעיקר נשים אני מניח?" הוספתי

"הו, לא – כולם  גברים, וכמה מהם בחורים חסונים, תאמין לי"

" תמיד הבנתי שרוב המשוגעים היו מהמין העדין יותר".

"זה בדרך כלל נכון, אבל לא תמיד. לפני זמן מה היו כאן כעשרים ושבעה מאושפזים, ומתוכם, לא פחות משמונה עשרה נשים, אבל בזמן האחרון השתנה היחס מאוד, כפי שאתה רואה". 

"כן – השתנה מאוד, כפי שאתה רואה," קטע ואמר האדון שקודם לכן בעט בשוקיה של גברת לפלס.

"כן – השתנה מאוד, כפי שאתה רואה!" קראה  כל החבורה בבת אחת.

 "ניצרו לשונותיכם, כולכם!" קרא מארחי בזעם גדול. לאחר מכן שמרה כל החבורה על דממה מוחלטת במשך קרוב לדקה. וגברת אחת,  צייתה למסייה מייאר מילולית, וחרצה לשונה, שהייתה ארוכה למדי, והחזיקה אותה בהשלמה, בין שתי כפות ידיה, עד לרגיעת הרוחות.

"והגברת הזאת," אמרתי למסייה מייאר, התכופפתי ופניתי אליו בלחש — "הגברת הטובה הזאת שזה עתה דיברה, ושהשמיעה  לנו תרנגול -א-דודל-דה-דו — היא, אני מניח, שאינה מזיקה, לא ממש מזיקה, אה?"

"לא מזיקה!" פלט הוא, בהפתעה בלתי מזויפת, "למה, למה, למה אתה מתכוון?"

 "רק מעט מסובבת?" אמרתי ונגעתי בראשי. "אני מניח  כמובן מאליו שהיא לא משוגעת  במיוחד לא בצורה מסוכנת, אה? .

"Mon dieu!

מה זה עלה בדעתך? הגברת הזאת, היא חברתי הוותיקה מאדאם ג'ואיוז, שפויה לחלוטין כמוני. יש לה את המוזרויות הקטנות שלה, ברור – אבל אתה יודע, כל הנשים הזקנות, כול הנשים הזקנות מאוד – הן פחות או יותר אקסצנטריות!"

 "בוודאי," אמרתי, "ברור, וגם  שאר הגבירות והאדונים.... "

  "הם  חבריי ודורשי שלומי " התערב מסייה מיילאר, כשהוא מדבר בחשיבות

"אלה חבריי ועוזריי הטובים והנאמנים  מאוד."

 "מה! כולם?" שאלתי – "הנשים וכל השאר?" "בוודאי," אמר, "לא היינו יכולים להסתדר ללא הנשים. הן האחיות הטובות בעולם בטיפול  במשוגעים, יש להן גישה משלהן, אתה מבין, לעיניהן הבהירות  השפעה נפלאה על המשוגעים. משהו כמו קסמו של הנחש, אתה יודע."

"בוודאי," אמרתי, "בוודאי! הם מתנהגים קצת מוזר, אה? — הם קצת יוצאי דופן, אה? - אתה לא חושב כך?"

"מוזרים ! יוצאי דופן! – באמת ?, אתה באמת חושב כך? תבין, אנחנו לא במיוחד קפדנים כאן בדרום ,אנחנו מתנהגים פחות או יותר כרצוננו. משתדלים  ליהנות מהחיים, וכל הדברים האלה, אתה מבין?'

 "בוודאי," אמרתי, "שאלתי רק כדי  להיות בטוח".

" ואולי, הקלו- דה ווז'ו הזה היה קצת חזק, אתה מבין – קצת חזק עבורך– אתה מבין, אה?"

 "בוודאי," אמרתי, "בוודאי. כך או כך מסייה, אם הבנתי אותך השיטה שאימצת, במקום שיטת ההרגעה המהוללת, היא שיטה מחמירה מאוד?"

 "בשום פנים ואופן. הצורך בכליאה הוא רק כשזה הכרחי , אבל הטיפול, הטיפול הרפואי, אני מתכוון , די נעים לחולים יותר מאשר בכל שיטת טיפול אחרת". "והשיטה החדשה הזו היא ההמצאה שלך?"

"לא לגמרי. חלקים ממנה נזקפים לזכותו של ד"ר טאר, שעליו שמעת, כמובן, ושוב, יש התאמות לשיטה שלי שאני שמח להודות שהם שייכים לפרופ´ פדר המהולל, שאתו, אם אני טועה, היה לך הכבוד להיפגש".

 "אני די מתבייש להודות", עניתי, "שמעולם לא שמעתי אפילו את שמותיהם ". "בשם אלוהים!" פלט מארחי, הסיט את כיסאו לאחור בפתאומיות והרים את ידיו.

 "אני לא מאמין ! התכוונת להגיד, שמעולם לא שמעת לא על דוקטור טאר המלומד ולא על פרופסור פדר המהולל?"

 "אני נאלץ להכיר בבורותי", עניתי, "אבל האמת צריכה להיות מעל הכל. אף על פי כן,  לא להכיר את יצירותיהם של אלה, ללא ספק, הוא חור בהשכלתי אחפש את כתביהם בהקדם, ואעיין בהם בכובד ראש. מסייה מייאר, אתה באמת – אני חייב להתוודות – באמת גרמת לי להתבייש בעצמי!" וזו האמת".

"אל תוסיף יותר, ידידי הצעיר והטוב," הוא אמר בחביבות ולחץ את ידי, "הצטרף אלי עכשיו לכוס סאוטרן."

 שתינו. החבורה הלכה בעקבותינו ללא היסוס. הם פטפטו, הם צחקו, הם התבדחו, הם השתטו באלף צורות. הכינורות צווחו ,התופים רעמו, הטרומבונים שאגו כמו עדר שוורים חצופים . המהומה התעצמה בהדרגה, ככל שהשפעת היין גברה, הפכה למעין קקופוניה של צלילים, מעין סצנה בחצרו של המלך  פלאריס [5]  . בינתיים,   מסייה מייאר ואני, רוקנו כמה בקבוקים של יין סוטרן ווז'ו, והמשכנו את שיחתנו בצעקות. למילה שנאמרה בקול רגיל, לא היה סיכוי גדול להישמע  יותר מאשר קולו של דג מתחת  למפלי הניאגרה.

" "אדוני," צרחתי באוזנו, "הזכרת משהו לפני ארוחת הערב על הסכנה הטמונה בשיטת ההרגעה הישנה. איך זה?"

"כן", הוא ענה, "אכן הייתה סכנה גדולה,מדי פעם. אין גבול לגחמות של מטורפים, ולדעתי, כמו גם לדעתם של ד"ר טאר ופרופ' פדר, אף פעם לא ניתן יהיה לאפשר להם להסתובב ללא השגחה. משוגע יכול להיות 'מורגע', כפי שהוא נקרא, לזמן מה, אבל, בסופו של דבר, הוא נוטה מאוד לאלימות . גם יכולתו להראות מכיל ומקבל את מצבו, מוכרת לנו.. אם יש מטרה לנגד עיניו, הוא יסתיר אותה בחוכמה מופלאה. המיומנות שבה הוא מזייף את השפיות, מציגה, בפני העוסק בטיפול בנפש האדם, את אחת הבעיות הייחודיות ביותר בחקר הנפש. כשמטורף נראה שפוי לחלוטין, זה הזמן לכבול אותו בכתונת משוגעים ".

 "אבל הסכנה, אדוני היקר, שעליה דיברת, מניסיונך האישי, במהלך ניהול של  בית המרפא הזה, האם הייתה לך סיבה מעשית לחשוב שהחירות מסוכנת במקרה של משוגע מסויים?"

 "כאן? מניסיוני האישי? –מה השאלה, אני יכול רק להשיב על שאלתך בחיוב. לפני זמן לא רב, זה התרחש בנסיבות חד-פעמיות, ממש כאן . ניהלנו את המוסד 'בשיטה הטיפולית המרגיעה',  כידוע לך,  והחולים התנהגו יפה להפליא עד כדי כך, שכל אדם בעל היגיון יכול היה לדעת שמזימה שטנית כלשהי נרקמת ,רק בהסתמך על נתון זה, כלומר שהמטופלים התנהגו בצורה כה יוצאת דופן. ואכן, בוקר בהיר אחד מצאו עצמם השומרים אזוקים בידיהם וברגליהם, ומושלכים לתאים. שם היו נתונים בהסגר, ואילו הם, המשוגעים, הפכו לשומרים שהשתלטו גם על משרדם של השומרים".

" "לא יאומן ! מעולם לא שמעתי על דבר כה אבסורדי בחיי!"

 "עובדה, הכול קרה באשמתו של  מטופל טיפש, משוגע , אשר שכנע את עצמו  שהוא המציא שיטת טיפול טובה יותר במשוגעים מכל מה שנוסה אי פעם, לטיפול בבריאות הנפש בידי המשוגעים עצמם, אני מתכוון. הוא רצה להעמיד את שיטתו במבחן, אני מניח, ולכן שכנע את שאר המטופלים  להצטרף אליו לקנוניה להפלת ושינוי הסדרים במוסד ".

 "והוא באמת הצליח?"

 "ללא ספק. השומרים אולצו כאמור להחליף תפקידים ולהיכלא בתאי המטופלים, המטורפים היו חופשיים, והשומרים שהיו שבויים בתאים, טופלו, אני מצטער לומר, בצורה מאוד אבירית".

  "אבל אני מניח שהמצב חזר לקדמותו במהרה. מצב דברים זה לא יכול היה להתקיים זמן רב. תושבי הכפר השכן, המבקרים שבאו לראות את יקיריהם המטופלים במוסד, היו מבחינים במשהו ומתריעים על המתרחש שם ".

 "לא אדוני, בכך אתה טועה. המשוגע, המורד הראשי היה ערמומי מדי בשביל ליפול במלכודת. הוא לא קיבל כלל מבקרים, למעט יום אחד, בו התיר כניסה  למוסד לאדון  צעיר וטיפש מאוד למראה, שלא הייתה לו שום סיבה לחשוש מפניו. הוא נתן לו להיכנס לראות את המקום, רק בגלל השעמום, כדי להשתעשע איתו מעט. ברגע שהוא הצליח להטעות אותו, הוא שחרר אותו, ושילח אותו לענייניו".

 "וכמה זמן, אם כן, ניהלו המטורפים את המוסד?"

"אה, הרבה מאוד זמן, חודש אחד ללא ספק , כמה זמן עוד המשיכו בכך איני יכול לומר במדויק. בינתיים, המשוגעים חגגו, על כך אני מוכן להישבע.

 הם פשטו את בגדיהם המרופטים והשתלטו על ארון הבגדים והתכשיטים המשפחתיים, ועל מרתפי הטירה שהיו מלאים ביינות משובחים, והמטורפים האלה, הם ממש שדים היודעים איך לרוקן בקבוקי יין משובח. על כך אני חותם לך"

"והטיפול, מה היה הטיפול המסוים שהמורדים הנהיגו ?"

" הא, באשר לכך, משוגע אינו בהכרח טיפש, כפי שכבר אמרתי לך ודעתי הכנה היא שהטיפול שמנהיג המורדים הנהיג, היה טיפול הרבה יותר טוב מזה שהוא החליף. זו הייתה שיטת טיפול מאוד מרשימה, פשוטה , מסודרת ונטולת בעיות בכלל - למעשה שיטה מצוינת ".

כאן נקטעו תצפיותיו של מארחי בסדרה נוספת של צעקות, זהה לאלה שהטרידו אותנו קודם לכן. הפעם, לעומת זאת, נראה שהם נשמעו מאנשים שהתקרבו במהירות אלינו.

’’אל אלוהים" פלטתי "המשוגעים ללא ספק השתחררו".

"אני חושש מאוד שזה המצב " השיב מסייה מייאר, שכעת החיוור מאוד. הוא בקושי סיים את המשפט, לפני שנשמעו צעקות רמות וקריאות בוז מתחת לחלונות, ומיד לאחר מכן, התברר כי כמה אנשים בחוץ מנסים לפרוץ לאולם. הדלת הוכתה במה שנראה כמו פטיש כבד, והתריסים הזדעזעו מעוצמת המהלומות . זו הייתה התרחשות של בלבול נוראי . מסייה מייאר, לתדהמתי הרבה, השליך את עצמו והתחבא מתחת ללוח כלשהו. ציפיתי ליותר החלטיות ממנו. נגני התזמורת, שבמשך חמש-עשרה הדקות האחרונות נראו שתויים מכדי למלא את תפקידם, זינקו בבת אחת על רגליהם ואל כלי הנגינה שלהם, נאבקים על מקומם, ופרצו בעוצמה רבה בצלילי "ינקי דודל" אם כי בזיוף לא קטן בצלילים.   

בינתיים, זינק לעבר שולחן האוכל הראשי, בין הבקבוקים והכוסות, האדון שבקושי כה רב נמנע ממנו לקפוץ לשם קודם לכן. ברגע שהוא התיישב החל לנאום, נאום, שללא ספק היה נאום מעניין מאוד, אם רק ניתן היה לשמוע אותו.

באותו רגע, ניצל האיש עם תסמונת הסביבון, את מהומת האלוהים שהשתררה והחל לסוב בכל רחבי אולם האוכל כשהוא משקיע בכך כוח רב, מסתובב, זרועותיו מושטות בזווית ישרה לגופו; כך שהיה לסביבון מושלם המפיל את כל מי שנקרה בדרכו. ועתה שמעתי גם צלילי בעבוע של נתזי שמפניה, זה היה האיש שבמהלך הארוחה היה בעיני רוחו בקבוק המשקה המבעבע. ואז, שוב, התעוות  איש הצפרדע, נס משם כאילו תשועת נשמתו תלויה בכל צליל קרקור שהפיק. ובתוך כל זה, התעוררה מעל כולם נעירה מתמשכת של חמור. באשר לידידתי הוותיקה, מאדאם [6] Joyeuse  ליבי באמת יצא אליה יכולתי לבכות על הגברת המסכנה, היא נראתה כל כך נבוכה. אבל כל מה שהיא עשתה היה לעמוד בפינה, ליד האח, ולשיר ללא הרף בקולי קולות, "תרנגול -א-דודל-דה-דוווו!".

ועכשיו הגיעה הדרמה הנוראית לשיאה.  מכיוון ששום התנגדות, מעבר לצעקות והצריחות , לא הוצבה כנגד ניסיון הפריצה לאולם בו נערכה המסיבה, נפרצו  עשרת החלונות של האולם במהירות רבה, וכמעט בו זמנית. לעולם לא אשכח את רגשות הפליאה והאימה שלי, כאשר בעודי מפלס דרכי אל עבר  החלונות, במהומה, בין המון של נלחמים, הדורכים איש על רעהו , שורטים  ומייללים, כעדה של מה שנראו כשימפנזים, אוראנג- אוטנים או בבונים שחורים גדולים מכף התקווה הטובה. חטפתי חבטות איומות, התגלגלתי מתחת לספה ושכבתי בלי לזוז. לאחר שרבצתי שם כרבע שעה, שבמהלכה הקשבתי למתרחש באולם, התבהר לי את שהתרחש שם, את הגורם לטרגדיה הזו.

 מסייה מייאר, כך נראה, כשסיפר לי על המשוגע שהלהיב את חבריו המטורפים למרוד, סיפר למעשה על מעלליו שלו. האדון הזה אכן היה כשנתיים או שלוש קודם לכן המפקח האחראי של המוסד, אבל השתגע בעצמו, וכך הפך למטופל. עובדה זו לא הייתה ידועה לבן לוויתי למסע שהציג אותי בפניו. השומרים, עשרה במספר, לאחר שהוכנעו לפתע, על ידי המשוגעים, נמרחו תחילה בזפת ולאחר מכן הודבקו עליו נוצות בקפידה, ואז נכלאו בתאים תת-קרקעיים.

הם היו כלואים שם במשך יותר מחודש, שבמהלכו מסייה מייאר התיר להם בנדיבותו לא רק את ציפוי הזפת והנוצות (שהיוו את "שיטת הטיפול" שלו), אלא גם מעט לחם ושפע של מים שנשאבו מדי יום. אחד מהכלואים שנכלא נמלט דרך מערכת הביוב, ועזר לחבריו השומרים לצאת לחופשי .

"שיטת הטיפול המרגיעה", יושמה מחדש בטירה  והוטמעו בה לקחים חשובים. עם זאת, אינני יכול שלא להסכים עם מסייה מייאר, "שהטיפול" שלו עצמו היה מאוד מיוחד בסוגו. כפי שהוא ציין בצדק, זה היה "פשוט - מסודר - ולא עשה שום בעיה - לא פחות מכך".

עלי רק להוסיף ולהשלים את סיפורי. למרות שחיפשתי בכל ספרייה באירופה את עבודותיהם של ד"ר טאר ופרופ' פדר, עד היום נכשלתי לחלוטין במאמציי למצוא אותן.

[1] המילה ענק ניתנה באנגלית Anak כשהכוונה לבני הענק המוזכרים במקרא

"אחימן ששי  ותלמי אשר בחברון היא קריית ארבע"

[2] בלטינית: שלא להיות מופתע.

[3] לטינית : מפלצת אימתנית.  

 [4] מילולית : ארנבת ברוטב חתול [שילוב של אנגלית וצרפתית שאינו מצוי] וכנראה  כינוי של בשר ארנבת ברוטב פטריות .

Phalaris   [5]   מלך מיתולוגי בסיציליה

[6]  עליצות, וגם חרבו של קרל הגדול וכן שמו של כפר באזור הארדש בצרפת