הסופר הצרפתי פטריק מודיאנו זכה השבוע בפרס נובל לספרות.
הידיעות העיתונאיות בישראל על אודות זוכה פרס נובל לספרות, מתחילות תמיד בחיטוט במבושיו של הסופר. זאת, כדי להאדיר את ה”אנחנו העם הנבחר”. במקרה של מודיאנו, מוצאו היהודי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות הכותבת ומהמהות הנכתבת. הסופר המינורי מעלה באוב את שנות פריז תחת הכיבוש הנאצי ומתאר את הגורל היהודי בה, כתֵמה חוזרת בספריו הדקים. היכולת הספרותית לקומם את הזיכרון ולתאר את אפלת הכיבוש ואת קשיי החיים תחתיו, על מורכבותם ונפתוליהם במאמץ לשרוד − הם שהעניקו לסופר את הפרס הגדול.
אבל לכתיבה של מודיאנו יש מימד נוסף. מדובר באחד מ”סופרי העיר” המשרטטים את המרקם האורבני שבהם הם חיים, ויוצרים ומנציחים אותו בדרך הנחרטת בתודעת הקורא ומושכת אותו לגלות את העיר. מודיאנו הוא אחד מהסופרים שמעניקים מהות לאבני המרצפת העירוניות ולסמטאות האפלות, לפנסי הרחוב ולפנסי המכוניות החולפות. הם מתארים אותה בחיוניות של חיה ענקית הנושמת עשן, כעיר שעורקי המטרו ומתכת מעקי המדרכת שלה הם גוף חי בעל יחוד.
סקרנותי החלה כבר עם הקריאה הראשונה בספרו “משמר הלילה” (הוצאת זמורה ביתן מודן, 1981, תרגום: אביבה ברק) − הניגוד בין פריז עיר האורות לבין האפלה השולטת על העיר בספרו זה ובאלה שפרסם אחריו, עוררו בי את הרצון ללכת בעקבותיו. כשיצא לאור ספרו “מה קרה לדורה ברודר” (בהוצאת זמורה ביתן, 1998, תרגום: חגית בת עדה) מצאתי עצמי צועד על מדרכות פריז ברבעי הפועלים ובתי המלאכה של פעם בעקבות היהודייה בת המהגרים − מדירת מגוריה הצפופה אל גורלה המר במחנה ההסגר שבפריז בשנת 1941.
הענקת פרס הנובל לספרות לפטריק מודיאנו היא הזדמנות מצוינת להעלות את זכרם של כמה מאותם יוצרים נהדרים, “סופרי עיר” שציירו ועדיין מציירים עבורנו את הערים האהובות שלהם, שלא זכו בפרס הנכסף אבל מעשירים את מסלולי חיינו.
ואם בפריז עסקינן, הרי אין כמפקח מגרה, פרי רוחו של הכותב הסדרתי ז’ורז’ סימנון (סדרת ספרי ג’ורג’ סימנון, הוצאת רמדור, מתרגמים: ק.קצנלסון, א.כרמי) כדי לשרטט את מפת העיר. למעשה, כבר ראיתי ספר מפות ומסלולים בצרפתית המבוסס על מסלולי הפשע והמעקבים של המפקח מגרה ושל הבלשים שלו ברחבי העיר.
ברחובות ברלין אפשר להלך בעקבות הסופר והעיתונאי יוזף רות (“מארש רדצקי”, הוצאת עם עובד, 1980, תרגום: אילנה המרמן) שנחשב לגדול הרפורטאג’ים בברלין של רפובליקת ויימאר. תאורי חיי הלילה, סצנות ממשכנות העוני, בתי זונות, ותאור היהודים המהגרים מהמזרח המתגוררים בדחק בפרוורי העיר, התפרסמו בטורים של נוייה ברלינר צייטונג, וכונסו לאחר מכן בספרים:’what I saw’,reports from Berlin 1920 -1933 ובן תקופתו, אלפרד דבלין, שאף הוא ממוצא יהודי, הנציח את העיר ברלין של מטה ב”ברלין אלכסנדר פלאץ” (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הספרייה החדשה, הוצאה מחודשת משנת 2004 בתרגום ניצה בן אריה). וכמובן − האנס פלדה שגיבורי ספרו “לבד בברלין” (בהוצאת טל-מאי ומשכל, 2010, תרגום: יוסיפיה סימון) והמפקח המשטרתי העוקב אחריהם בסיכות על מפת לשכתו, משרטטים את מדרכות ברלין של התקופה הנאצית.
ומעבר לים, מפליאים סופרי העיר של ניו יורק הגדולה בתאור המהגרים המגיעים למפלצת הברזל והזכוכית הנבנית כאילו מתוך אינרציה עצמית − מג’ון דה פאסוס ב”מנהטן טראנספר” (הוצאת עם עובד, 1005, תרגם: דן דאור) ועד פול אוסטר ב”טרילוגיה הניו יורקית” (הוצאת מקסוול-מקסמילן-כתר, 1990, תרגום: משה זינגר) ודמון ראניון שהנציח את ברודווי והקנה תהילת עולם לברנשים ולחתיכות (הוצאת מ. מזרחי, 1996, תרגום: א.כרמי) שהסתופפו בבארים ובפינות החשוכות של הבולוואר האמריקאי.
