המנוסה למחוזות האזוטריה מבחילת הבוקר התופסת בגרונך כשמנהיגי- ביבי -מופז -מלחכי פנכה וחולקי המשמנים עוטי השחור פוצים פיהם ומרדדים לנו את הקיץ עד דק רק מתחייבת.
אולי החוט [השחור?] המקשר בין בחילת הבוקר למחוזות האזוטריה הוא השחור המכסה גלימות ארוכות אלפי יהודים חרדים, משחר ועד צאת היום ,מצעיר עד זקן כקהילת פינגווינים. הסלידה מכול צבע, מכל ניואנס של גוון היא פרי קונפורמיזם ופחד לביטוי אישי,תוצר חברתי של שעבוד מגיל הרך בקהילה קיצונית בה היחיד הוא רק עבד למסגרת הירארכית דכאנית ,המשווה לעצמה דמות של קדושה או רוחניות. השחור זחל ממחשכים אל אור היום. בעבר צבע השחור בגדי ערב חגיגיים,צבע את האבל והשכול וזוהה עם האופל והרוע . אבל כמו בפוליטיקה עם חלוף העיתים שינה את מקומו והתבסס היטב במחוזות החברה גם לאור היום . השחור קיבל ראשית לגיטימציה מצו אופנאים דקי גזרה כצעד ראשון להסתרת משמנים, כסות הסוואה שחורה שיש בה בכדי להטעות את עין המסתכל המטשטשת את עובי מותני הלובש. משם כבר נסללה דרכו של השחור גם אל הכסות האינטימית אל מה שבהגדרתו נקרא בשם קיבוצי "לבנים": תחתונים גופיות וחזיות שעמדו בעוז שנים רבות כסלע לבן עד לכניעתם לשחור . ואז פרץ השחור בדרך כל ארץ ,ממכוניות החברה קדישא המיועדות לשאת את הבר-מינן בדרכו האחרונה למכוניות של בני תמותה גרידא בדרכם בין רמזור לרמזור.
מי באמת קיבע את הרמזור כאדום צהוב ירוק ? לא אדע ,אבל את משמעותו של כל צבע הנטען על כתפיו העגולות ,והבהובו הקצר,מכיר כל נהג . הירוק מאפשר להמשיך בתנועה,כרצף מרבדי הירוק המשתרעים מצידי הדרך האירופאית משם הגיע הטרי קולור הצבעוני שאין בו אלא ירוק כתום ואדום. על הכתום אין להרחיב ממילא נעלם מעיני קצר הרוח הישראלי כעין מטרד בין הירוק לאדום. נהגי ישראל מעדיפים במובהק ירוק על אדום וזאת אפשר ללמוד ממידת הציות לכל אחד מהצבעים הנ"ל ,כולם מצייתים לירוק מתוך חיבה מופלגת ולגבי האדום ,חלק נכבד מצרכני הכביש אינו מכיר בו ובסמכותו.
האדום איבד גובה לא רק בעיני משתמשי הדרך המעדיפים כאמור ירוק רמזורי ,אלא גם לטובת שחור השמלות . האדומות של פעם נצבעו כולן לשחור,ורק שמלתה האדומה של מרלין הצהובה מזכירה לנו את פאר העבר הרגאלי האדום . המתבונן בנפלאות הטבע מקווה שמשבטי מכון וולקני לא יגרמו לפיגמנטים האדומים של הכלניות להעלם ולנבוט מחדש ככלניות שחורות.
שלל הצבעים ומשחקם החברתי שולט גם בספורט .אך לפני שנים לא רבות נקרא הטניס "הספורט הלבן", ולא אפשר היה לפסוע על מגרש הטניס ללא מדים צחורים ,אי שם נשבר הקוד, ונבטילובה וחבר היפהפיות העולות מהמזרח שינו את פני הספורט הלבן לקשת מרהיבה של צבעים.
הלבן בפירוש נסוג ונעלם כמעט מכול מקום בחיינו ,כמו התום אותו סימל [מזמן לא הייתי בחתונה ואינני יכול להעיד אם מחלצות הלובן עדיין מסתירות את נאפופי הכלות או שגם טאבו זה נעלם]. בנעורי הסתובבו עדיין ג'נטלמנים בחליפות לבנות ,ומוקסינים לבנים היו אבזר חובה מסביב לים התיכון. בריביירה הצרפתית וחופי איטליה שולחנות האוכל כוסו במפות צחורות מלובן .לא נותר לפליטה מכל אלה לבן אחד לרפואה, רק הקוד השחור של המלצרים העבריים נשמר בקפדנות והלבן נמוג נוכח שולחנות עץ נטולי כסות.
נקודת אור לבנה מצאתי לאחרונה במרומי האלפיון המוזהב כשהוא יורד לאספלט: מישהי שם החליטה ששחור המרצדסים המוגבהים ואפלת הטויוטות-שטח ,הפך לנדוש ונתנה את האור הלבן לרכישת רנג' רוברים צחים כשלג. כמי שמבשר לכם על טרנדים מיקרו חברתיים, אני מציע שלא תאמצו את טרנד הלובן הרנג' -רוברי הזה, עד שתעשו כך ,מישהי מהשפיץ הסופר- מליאני תחליט לעבור לצבעי זברה.
סוף יולי 2014