על האיש שבקיר

אבי גולדברג

בנעורי קראתי בשקיקה את סיפורי העבר ובזכרוני הם מסתכמים בדרך כלל במלחמות בין פולשים מאזורי הספר, ברברים, לבין בני תרבות, מתגוננים בערים בצורות. בין צבאות, שבטים נודדים, לבי ן תושבי ערים מוקפות חומה, המנסים לשמור על שגרת חייהם. בין אלי ניגוח ובליסטראות לבין שמן רותח על ראשי המטפסים בסולמות במעלה החומות, או בקיצור, ההיסטוריה כמאבק  סיזיפי בין בוני חומות וביצורים לבין מבקיעי חומות.

קפקא כתב סיפור אניגמט י קצר : "ליד בוני החומה הסינית הגדולה" הרהורים על הקמת חומה לעם גדול ועתיק יומי ן ואולי היה זה משל. אך בדרך כלל התמקדו ס יפורי העבר לא בהרהורים נוגים נוסח קפקא, אלא בתאור קרבות הבקעה, בקעקוע חומות, ביריחו, בירושלים בעכו, ובאין ספור ערים בצורות.

 האכאים התלבטו כעשר שנים כיצד להבק יע את חומותיה של  טרויה עד שלבסוף עשו זאת בערמה ללא שנזקקו כלל לחדור מבעד לחומה. סוס העץ הטרויאני  עומד עד היום כסמל כאות להתעלמות המבוצרים מתחכום ומתשוקת הפולשים לחדור לקרביהן ויהי מה.

מאז תפיחתן של הערים לכרכים מודרניים ובהם מיליוני תושבים, כבר אי אפשר להגן עליהם באמצעות חומה. מאז השימוש המלחמתי בכלי טיס, אין החומה יכולה להביא תועלת. שינוי תורת הלח ימה והתאמתה לדרכי הכיבוש של שטחים עירונ יים הבנו יים בצפיפות, כבר לא היתה כרוכה בהפלת החומה אלא ההתגברות על מגינים המסתתרים בסימטאות ונלחמים מלחמת גרילה עירונית בפולשים.

בספרו "עיר לבנה ,עיר שחורה" מעלה שרון רוטברד את סיפור הכיבוש של מנש ייה במלחמת השחרור 1948 ביד י ארגון  האצ"ל:  "הקרב על מנשייה ויפו נחשב לאבן דרך בתחום הלחימה האורבנית, מפקד הקרב "גיד י", עמיחי פייגלין,  הגה, או ליתר דיוק, גילה מחדש, טכניקת לוחמה בשטח בנו י המבוססת  על כרסום המסה העירונית "מבפנים "תוך מעבר מבית לבית בחסות החזיתות הרציפות של הבניינים ותוך ניצול המרקם האורבני המסורתי של הבלוק הרציף"

מאז מפלת השריון הרוסי בעיר גרוז'ני במלחמת צ'צ'ניה הראשונה,1992, נדרשו צבאות העולם לטקטיקת לחימה עירונית שונה כנגד אנשי גרילה עירונית מתוחכמת.  אייל וייצמן במאמרו "ללכת דרך קירות" ]פורסם בכתב העת "מטע ם"  מספר 15[ מתאר את אימוץ תורת הלחימה "דרך הקירות" על ידי צה"ל כתפיסה של העיר "לא רק כאתר מלחמה אלא ככלי הלוחמה עצמו". תורת לחימה של חדירה מבעד לקירות, בהתעלם מהמתווה האורבני של סימטאות ורחובות

יושמה במבצע "חומת מגן" בה מילא אביב כוכבי,אז מפקד חטיבת הצנחנים תפקיד מפתח ביישום התאוריה למעשה במחנה הפליטים בלאטה 2002.

האיום המתמיד של לחימה בסמטאות מחנות הפליטים, "הקסבות,"בגדה המערבית וברצועת עזה, על הצבא הישראלי, הביאו ליישום תורת הלחימה של חדירה מבעד לקירות. הצורך להתעלם מהמתווה האורבני של סמטאות

ורחובות, לא די היה בו. במלחמת חרבות ברזל, הורחבה הדוקטרינה של חדירה

 דרך קירות, ועברה להריסת המבנים לחלוטין באמצעות כלי הנדסה, בהיות חלק ניכר מהמבנים מלכודות מוכנות מראש לכניסת חיילים.

הסיפור הקצר של מרסל אמה אינו סיפור מלחמה, אך פורסם בעת מלחמה, בתקופת כיבוש צרפת בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. הסיפור "חוצה הקירות" הקנה לסופר מרסל אמה, סופר פורה גם קודם לכתיבת הסיפור,  תהילה.

בעברית התפרסמו מקצת מיצירותיו של מרסל אמה:  "הסוסה הירוקה",בהוצאת מזרחי, "אוראנוס" בהוצאת עם עובד , "על פני פאריז" זמורה ביתן.

אבל יותר מכול התפרסם בישראל השיר האיש שבקיר, אותו שר שמשון  ברנוי בשנות החמישים של המאה שעברה,מבוסס על הסיפור.

השיר האיש שבקיר:

https://youtu.be/eVv4mhfWwVU 

מילים: יהודה פרדיס  לחן: מאיר הרניק

"בתוך הקיר עומד אדם בדד בדד עומד הוא שם מי מכיר את האיש שבקיר האיש עומד בקיר מזמ ן אינו יכול לצאת מכא ן מי מכיר את האיש שבקיר האיש קטן הקיר ענק האיש חלש הקיר חזק מי מכיר את האיש שבקיר האיש לוחש בקול שקט אני רוצה לצאת לצאת מי מכיר את האיש שבקיר קולו גווע קולו נדם האשאר שם לעולם מי מכיר את האיש שבקיר"        

 מילים מתוך אתר הספריה הלאומית בערך שמשון ברנוי

כריכת הספר אורנוס מאת מרסל אמה בהוצאת עם עובד  צילם אבי גולדברג

צילום  מתוך אתר אגודת ידידי מרסל אמה  הפסל בכיכר על שמו של הסופר   במונמארטר  פריז

הסיפור " חוצה הקירות" הידוע גם בשם "האיש שבקיר"

מאת מרסל אמה

תרגם אבי גולדברג

בקומה השלישית של הבית ברחוב ד'אורשמפ מספר 75 א' במומרטר, התגורר איש מצוין באופיו, שמו דוט ייל, שניחן בסגולה ייחודית שאיפשרה לו לחצות קירות מבלי לחוש אי נוחות כלשה י. הוא עבד כפקיד בדרגה השלישית במשרד הרישום . בחורף היה נוסע באוטובוס למשרדו, ובקיץ היה צועד, חובש על ראשו את מגבעת הבאולר העגלגלה שלו, משקפי מצבט, וזקן תיש מחודד קטן ושחור. היה זה בדיוק כשמלאו לו ארבעים ושלוש, כשגילה את סגולתו לחצות קירות . ערב אחד, הופתע מהפסקת חשמל קצרה בהיותו בפרוזדור דירת הרווקים הקטנה שלו. הוא גישש לרגע בחשיכה וכשחודשה אספקת החשמל מצא את עצמו במישורת של הקומה השלישית. מכיוון שדלת הכניסה שלו הייתה נעולה מבפנים, נתן לו האירוע המוזר אתנחתא למחשבה, שהרי

ההתרחשות ה יתה בנגוד לשכלו הישר ולהיגיו ן הבריא, הוא החליט לשוב ולהכנס לדירתו כפי שעזב אותה, להכנס דרך הקיר.

היכולת המוזרה הזו, שלמרות שנראה היה שלא ענתה על אף אחת משאיפותיו, לא הצליחה לעצבן אותו אפילו לא במקצת, ולמחרת ביום שבת כשהוא מנצל את סוף השבוע הארוך, פנה לרופא בשכונה כד י ש יסביר לו  את התופעה  שחווה. הרופא השתכנע לאחר היסוס שהפציינט מספר לו את האמת ולאחר בדיקה גילה את הגורם לסימפטום המוזר:  התקשות סלילית של דופן בלוטת התריס. במרשם שנתן לדוטילאו המליץ להוציא מרץ רב במסגרת עבודתו, וליטול פעמים בשנה תרופה על פי מרשם המבוסס על אבקת פירט טטרוולנטית, תערובת של קמח אורז והורמון קנטאור.

דוטייל ציית להוראות הרופא ובלע את המנה הראשונה, הכניס את התרופה הנותרת  לאחורי מגירה ולא נתן יותר דעתו אליה. באשר לצורך בעבודה  יותר מאומצת , עליה המליץ הרופא כדרך טיפול משלימה, עניין זה התגלה כבלתי

ישים:  פעילותו כעובד מדינה הוסדרה על  ידי כללים  שלא התאימו לחריגה

5 מהם, ושעות הפנאי שלו קובעו על ידי נוהלי המשרד, באשר לעבודת יתר הנחוצה לו, לא אפשרו לו הנוהלים הפרזה כזו.

הוא בילה את זמנו הפנוי בקריאת עיתונים ובהתעסקות  באוסף הבולים שלו.

פעילויות אלה לא דרשו ממנו להוציא כמות בלתי סבירה של אנרגיה,ולכן  גם כעבור שנה הוא עדיין שמר על היכולת לעבור דרך קירות, אך מעולם לא השתמש בה במכוו ן. לא היה לו עניין רב בהרפתקאות והוא התנגד בעקשנות לדחפים של דמיונו. הרעיון כלל לא עלה בדעתו להיכנס לדירתו אלא דרך הדלת, וזאת לאחר שפתח אותה כרגיל באמצעות מפתח. ייתכן שהיה חי את חייו ושוקע בהרגליו השלווים ומעולם לא היה מתפתה להעמיד את כ ישרויו במבחן אלמל י אירוע יוצא דופן שש יבש לפתע את שגרת חייו. מסייה מורו, סגן מנהל המשרד, עזב את משרתו ועבר למשרד אחר.במקומו של מסייה מורו, למשרת סגן מנהל התמנה מסייה אחד בשם לקוייר, שקימץ בדיבור, גזר משפטים קצרים מתחת לשפם 'מברשת השיניים' שלו. כבר מהיום הראשו ן הביע  סגן מנהל המשרד החדש את אי שביעות רצונו ממראהו של דוטייל, והביע זאת  בלא להסתיר את סלידתו ממשקפי המצבט שלו ומזקן התיש שלו. התייחסותו לדוייטל היתה כאל חפץ, כאל מטרד מיושן או עתיק שזוהמה דבקה בו.

אולם חמורה הרבה יותר הייתה תוכניתו להנהיג שינויים מרחיק י לכת במשרד.

שינויים שנראה שעיקר מטרתם הייתה להפר את שלוות רוחו  של הפק יד הזוטר. במשך עשרים שנה פתח דוטייל את כל מכתביו במשפט פתיחה קבוע הבא: "בהתייחס למכתבך הנכבד מיום ה- 12 בחודש זה, ובנוסף לכך, בהתייחס לחליפת המכתבים הקודמת שלנו, יש לי הכבוד לכתוב על מנת להודיעך ש"...

מסייה לקוייר החליף את הפתיחה הזו בסגנון ענייני, אמריקא י יותר:  "בתגובה למכתבך מה- 12 לחודש, הנני להודיעך כי"...

דוטייל לא יכול היה להסתגל לשינוי האופנה האפיסטולרית הזו. הוא לא יכול

היה לעצור בעדו והיה חוזר לנוסחה המסורתית בעקשנות מכנית שזיכתה אותו באיבה הגוברת של סגן המנהל .

הוא החל לחוש  את האווירה המעיקה במשרד. את חששו ותחושתו הרעה חש כבר בדרכו לעבודה בבוקר, ואף בלילה, במיטתו, שכב לעתים קרובות ער. האיש  6 שיכול היה לעבור דרך קירות, המשיך להטרד בבעיות המשרד במשך רבע שעה תמימה לפני שהספיק להירדם. מסייה לקוייר הסתייג ממנו, ואף הביע סלידה מהפיגור המכוו ן כביכול שלו , שאיים על הצלחת הרפורמות של סגן המנהל, ולכן העביר את שולחנו של דיטייל לגומחה קטנה ואפלול ית ליד משרדו. ניתן היה להגיע אל יה רק באמצעות דלת צרה ונמוכה שנפתחה אל המסדרון ועדיין נשאה את השלט "מחס ן" באותיות גדולות.

דוט י יל קיבל את ההשפלה חסרת התקדים הזו בהשלמה, אבל בבית, בכל פעם שקרא בעיתון על תאונה עקובה מדם, מצא את עצמו חולם בהקיץ, מדמיין את מסייה לקוי יר כקורבן.

יום אחד, התפרץ סגן המנהל לגומחה שלו, נופף במכתב וצרח, "תכתוב מחדש את המכתב המסריח הזה! אתה תשכתב את היצירה המחרידה הזו, את המכתב  סר הטעם המבזה את המחלקה שלי ללא תקדים!'

דוטייל ניסה למחות אך מסי יה לקוייר בקולו הרועם, כינה אותו "מקק נחבא אל הכלים" ובקרכו החוצה, קימט  את המכתב שהיה בידו לכדי כדור והטיח  אותו בפניו של דוטייל. דוטייל היה אדם צנוע אך גאה. הוא ישב לבדו בגומחה המהבילה, כשלפתע נחה עליו השראה. הוא קם מכיסאו וחדר לקיר שהפריד בין הגומחה בה ישב למשרדו  של סגן  המנהל גס הרוח. הוא הקפיד לעבור רק באופן חלק י דרך הקיר, כך שרק ראשו בצבץ מהצד השני. מסייה לקוייר היה רכון אותה שעה על המכתביה שלו. ציפורן העט שלו חרקה, בעודו משרבט פסיק במכתב שאחד הפקידים הגיש לאישורו. לפתע שמע  שיעול חריש י במשרדו, הרים את מבטו וגילה לבהלתו את הבלתי נתפס, את ראשו )רק ראשו( של דוטייל נצמד  כמו פוחלץ על קיר. מה שהחריד אותו  היתה העובדה שהראש שבקיר היה חי. הראש שבקיר  הביט בו מעבר למשקפי מצבט האף שלו בשנאה תהומית ביותר. ואז הוא התחיל לדבר:

"מסייה," הוא אמר, "אתה בריון, בור ופרחח מפונק."

פעור פה מאימה, מסייה לקוי יר לא יכול היה להסיר את עיניו מהמופע הזה.

 לבסוף, כשהוא מנתק את עצמו מכיסאו בכוח, זינק למסדרון ודהר אל הגומחה.

דוטייל ישב בה במקומו הרגיל, עט בידו, נראה שליו וחרוץ לחלוטין.

סגן  המנהל בהה בו רגע ארוך, מלמל כמה מילים וחזר למשרדו. מיד לאחר שהתיישב הופיע שוב ראשו של דלטיול  על הקיר : "אתה בריון, בור ופרחח מפונק."

במהלך יום אחד, הופיע הראש האימתני שוב על הקיר עשרים ושלוש פעמים, והוא המשיך באותו קצב בימים שלאחר מכן. דוטייל השתפר מאוד ככול שהמופע חזר על עצמו , והוא כבר לא הסתפק בצעקות גידופים לעבר סגן המנהל . הוא השמיע איומים מרומזים. לדוגמה, הוא היה מצקצק בשטניות ומיילל בקול "זהירות הזאב הבודד יצא משחר לטרף היזהר! )ואז פרץ צחוק( איש כבר אינו בטוח – הזאב נמצא בכל מקום! )צחוק("

בכל פעם ששמע זאת הסגן המסכן ,החוויר מעט והשמיע קול נשנק; שערו הזדקר על ראשו וזיעה קרה של אימה זלגה במורד שדרתו. הוא איבד קילו ממשקלו  באותו יום. ככל שהשבוע נמשך, אפשר היה ממש לראותו נמס. הוא החל לאכול את המרק שלו במזלג ולברך את השוטרים בהצדעה צבאית נמלצת.

בתחילת השבוע השני הגיע אמבולנס לביתו ופינה אותו לסניטריום.  האיש שיכול היה לעבור דרך חומות יכול היה  עכשיו ,משהשתחרר מעריצותו של מסייה לקוייר, לחזור למשפטים היקרים לו: "בהתייחס למכתבך  הנכבד מה- 27 בחודש הנוכחי...", ובכל זאת, איכשהו הוא כבר לא היה מרוצה. הייתה בתוכו יומרה חדשה שלא נענתה, צורך חדש, דחוף, שהיה לא אחר מאשר הצורך לעבור דרך קירות. הוא בהחלט יכול היה לספק את הצורך הזה בקלות, בבית למשל, והוא לא בזבז אף ההזדמנות. אבל אדם שניחן ביכולות  מבריקות כאלו  אינו יכול לספק את עצמו לאורך זמן על ידי מימושן בהישגים חסרי משמעות.

הליכה דרך קירות אינה יכולה באמת לשמש מטרה בפני עצמה. זהו למעשה רק הצעד הראשון בהרפתקה הדורשת המשך, פיתוח ובקיצור, שינו י. דוטייל הבין זאת לחלוטי ן. הוא הרגיש בתוכו צורך להתרחב, רצון גובר להגשים את עצמו ולהתעלות על עצמו, והבין את המשיכה המרירה- מתוקה המסוימת שהייתה

מעין קריאה אל הצד השני של החומה.                                                              

לרוע המזל, מה שחסר לו הייתה מטרה. הוא חיפש השראה בקריאת העיתונים.

הוא הקדיש תשומת לב מיוחדת למדורי הספורט והפוליטיקה, שכן אלה נראו פעילויות מכובדות, אבל בסופו של דבר, הבין שה ן באמת לא מציעות הזדמנויות לאנשים שיכולים לעבור דרך קירות. זה היה הרגע שבו התמקד בדיווחי הפלילים, שנראו לו כרמזים עבורו . הפריצה הראשונה של דוטייל התרחשה במוסד פיננסי חשוב בגדה הימנית של הסיי ן. הוא עבר דרך תריסר קירות ומחיצות השתרבב לכספות , מילא את כיסיו בשטרות. כשעזב, חתם את המבצע ברישום בגיר אדום:  "הזאב הבודד" ותחתיו חתימתו הייחודית, שתצלומה הגיע לעמודים הראש יים  בכל עיתונ י הבוקר. בתוך שבוע, זכה השם

"הזאב הבודד" לתפוצה ופרסום יוצא י דופן. אהדת הציבור עמדה ללא סייג מאחורי הפורץ היוקרתי הזה, שזלזל כל כך ביכולות המשטרה.  בכל לילה הוא התבלט באיזה תעלול חדש, לפעמים היעד היה בנק, פעמים אחרות חנות תכשיטים או רכושו של אדם עשיר כלשהו. מפריז ועד הפרוורים, לא הייתה אישה שבחלומותיה בהקיץ לא טיפחה תשוקה עזה להשתייך לזאב הבודד האימתני, בגוף ובנפש. לאחר גניבת יהלום הבורדיגאל י המפורסם והפריצה לבנק קרדיט -  מוניסיפל באותו שבוע, הגיעה ההתלהבות הזו לשיא חסר תקדים .

שר הפנים נאלץ להתפטר, וגרר אחריו את התפטרות השר שעל משרד הרישום.

אף על שדוטייל הפך אחד האנשים העשירים בפריז, הוא נותר דייקן לחלוטין בעבודתו במשרד. היו דיבורים על כך שתוענק לו המדליה הלאומית על תרומתו לחינוך. מדי בוקר בהגיעו למשרד הרישום  נהנה מאוד לשמוע את עמיתיו מספרים על מעלליו בלילה הקודם. "הזאב הבודד הזה" היו אומרים,

"הוא איש משכמו ומעלה, סופרמן, גאון!" דוטייל הסמיק במבוכה למשמע שבחים כאלה, והקרין ידידות והכרת תודה מאחורי משקפי מצבט האף שלו הכרוכים בשרשרת. יום אחד האווירה היתה כה אוהדת  וחיזקה את ביטחונו העצמי עד כדי כך שחשש שלא יוכל עוד לשמור את סודו. כשעמיתיו עמדו יחד

סביב העיתון וקראו על הפריצה לבנק דה  פראנס, הוא בחן אותם בביישנות,

 ואז הכריז בקול צנוע:

"במקרה אני הוא הזאב הבודד". הווידוי של דוטייל התקבל בצחוק רם וארוך, והוא זיכה אותו בכינוי הנלעג "הזאב הבודד". בערב , כשהגיע הזמן לעזוב את המשרד, הוא היה מושא לבדיחות אינסופיות מצד עמיתיו, והחיים איבדו מעט מזוהרם. כמה ימים לאחר מכן, נתפס הזאב הבודד על ידי סיור לילה בחנות

תכשיטים ברחוב דה לה פה. הוא הדביק את חתימתו על דלפק המכירות ושר שיר יי ן של בית מרזח ,  תוך שהוא מנפץ את תיבות תצוגת התכשיטים  באמצעות גביע עתיק מזהב טהור. היה לו קל לחמוק, הרי הוא היה האיש שיכול לעבור דרך חומות ולהימלט מהסיור הלילי, אבל סביר להניח שהוא רצה

להיעצר, כנראה מתוך כוונה יחידה להראות לעמיתיו כי הם שגו, כי הלעג  וחוסר האמון שלהם בו, היה חסר שחר.

ואכן, עמיתיו הופתעו ביותר למחרת כאשר העיתונים פרסמו את תמונתו של דוטי יל בעמוד הראשי. הם הצטערו מרה על כך שזלזלו בחברם המבריק וכולם הצדיעו לו בגידול זקנקני תיש. אחדים מהם נסחפו כל כך בחרטה ובהערצה עד שניסו לשים ידם על ארנקיהם או על שעוני הירושה של חבריהם ומכריהם.

עכשיו אתם עשויים לחשוב שהעובדה שהוא הרשה לעצמו להעצר על ידי המשטרה כדי להדהים כמה קולגות מעידה על פזיזות גדולה שאינה ראויה לאדם כה יוצא דופן . למרות שמעשה זה נראה מכוו ן לרצונו להרשים היה לכך  מעט מאוד קשר להחלטה. דוטי יל האמין שבכך שהוא מוותר על חירותו, הוא נכנע לתשוקת נקם גאה. אבל במציאות, הוא פשוט החליק במורד מדרון גורלו.

כשאדם מסוגל לעבור דרך קירות, אי אפשר באמת לדבר על שיא ההצלחה עד שהוא נשפט ונכלא לפחות פעם אחת. כשדוטייל נלקח לכלא לה סנטה, הוא הרגיש כאילו הגורל חייך אליו. עובי הקירות היה פינוק אמיתי עבורו. כבר בבוקר הראשון לאחר שנכלא גילו הסוהרים הנדהמים כי האסיר תקע מסמר בקיר תאו, וממנו תלה שעון כיס מוזהב השייך למנהל הכלא. הוא לא יכול או לא מוכן לגלות כיצד הגיע החפץ הזה לרשותו.

השעון הוחזר לבעליו החוקיים, אך למחרת  נמצא שוב על שידת הלילה של

הזאב הבודד, יחד עם הכרך הראשון של "שלושת המוסקטרים" ששאל

10 מהספרייה הפרטית של הסוהר. הסוהרים היו נתונים  בלחץ גדול.

יתר על כן, שומר יו התלוננו על קבלת בעיטות מסתוריות – מאחור -  שנראה כאילו הגיעו משום מקום. נראה שלכתלים  כבר לא היו רק אוזניים, אלא גם רגליים. הזאב הבודד היה בכלא במשך שבוע אחד כאשר הסוהר מצא את המכתב הבא על שולחנו עם כניסתו למשרדו בבוקר.

"מסייה הסוהר היקר, בהתייחס לחילופי הדברים שלנו ב- 17 בחודש הנוכחי, ויתרה מזאת, בהתייחס להוראותיך הכלליות מה- 15 במאי שקדמו לו, יש לי הכבוד להודיע לך שזה עתה סיימתי לקרוא את הכרך השני של שלושת

המוסקטרים ושאני מצפה להימלט הלילה בין השעות 23:25 ל-  23:35. בכבוד רב, הזאב הבודד."

למרות שהיה תחת מעקב צמוד באותו לילה, דוטייל נמלט בשעה 110:3

כשהחדשות התפרסמו ברבים למחרת בבוקר, הן התקבלו  בכל מקום בהתלהבות רבה. אף על פי כן, ברגע שדוטייל ביצע פריצה חדשה שהעלתה את הפופולריות שלו לגבהים חדשים, הוא לא נראה מודאג במיוחד מהצורך להסתתר, והוא הסתובב בחופשיות במונמארטר ללא שנקט באמצעי זהירות כלל. שלושה ימים לאחר בריחתו הוא נעצר ברחוב קול ינקור בקפה דו- רב, מעט לפני הצהריים, בזמן שנהנה מכוס  יין לבן ולימון בהסבו עם חברים. דוטייל הוחזר לכלא לה סאנטה ונכלא בבידוד בתא מלוכלך; הוא נמלט ממנו עוד באותו ערב ובילה את הלילה בחדר האורחים בדירתו של הסוהר.

למחרת בבוקר, בסביבות השעה תשע, הוא צלצל בפעמון למשרתת,  שתביא לו את ארוחת הבוקר שלו. השומרים הוזעקו, ותפסו אותו במיטה, האיש ש יכול היה לעבור דרך קירות, לא התנגד כלל דבר שגרם לסוהר זעם רב.

הוא הציב שומר בפתח תאו של דוטייל והשאיר לאסיר רק לחם ומים.

בסביבות בשעה 12 בצהריים יצא האסיר לאכול ארוחת צהריים במסעדה הסמוכה לכלא, וכשסיים את הקפה שלח הודעה לסוהר:

"שלום! מסייה הסוהר, אני מצטער להטרידך, אבל בדיוק עכשיו כשיצאתי,

הסתבר לי כי שכחתי להביא אית י את הארנק, ועכשיו אני במסעדה ואין 11 באפשרותי לשלם . אנא בטובך שלח מישהו לסגור את החשבו ן"

הסוהר הופיע מיד באופן אישי ואיבד את עשתונותיו, תוך שהוא מטיח איומים ועלבונות בדוטייל. גאוותו של דוטייל נפגעה, הוא נמלט בלילה שלאחר מכן, ולא שב לעולם לכלא. הפעם הוא נקט כמה אמצעי זהירות. הוא גילח את זקן התיש שלו והחליף את משקפי המצבט שלו במשקפיים במסגרת קרן. חבש כובע מצחייה ומקטור ן משובץ ומכנסי גולף השלימו את המהפך שלו. הוא התמקם בדירה קטנה בשדרת ג'ונו, הוא העביר לשם חלק מהרהיטים שלו יחד עם חפציו היקרים ביותר, הרבה לפני מעצרו הראשון. הוא החל להתעייף מתהילתו החדשה ומאז שהותו בכלא לה סנטה,יחסו לגבי העונג שבמעבר דרך קירות היה מבולבל.

אפילו הקירות העבים והמרשימים ביותר נראו לו עכשיו לא יותר מתריסים ונציאניים פשוטים, והוא חלם לחדור  לליבה של איזו פירמידה ענקית. כך, בעוד הוא מפתח את תוכניתו לטיול במצרים, הוא ניהל חיים שלווים ביותר וחילק את זמנו בי ן אוסף הבולים שלו, הסרטים והליכות  ארוכות במונמארטר. מגולח ונקי עכשיו, ומרכיב משקפים במסגרת קר ן. המהפך בהופעתו החיצונית   היה  כה מושלם, עד  שיכול היה לחלוף על פני חבריו הטובים ב יותר מבלי שיזהו אותו.

רק הצייר ג'אן פול, שלעולם אינו מחמיץ שינוי פתאומי בארשת פניו של שכן ותיק, חשף לבסוף את זהותו האמיתית. בוקר אחד הוא מצא את עצמו פנים אל פנים עם דוטייל בפינת רחוב דה ל'אברובואר, ופלט בסלנג הגס שלו, משפט שפרושו פחות או יותר:  "אני רואה שאימצת תחפושת אלגנטית כדי לחמוק מעיניהם של בלשי המשטרה."

"אה," מלמל דוטייל, "זיהית אותי!"

הדבר גרם לו לאי נוחות והוא החליט להקדים את יציאתו למצרים. באותו אחר צהריים ממש הוא התאהב ביפהפייה בלונדינית שאותה פגש ברחוב לפיק פעמיים בתוך רבע שעה. הוא שכח מיד את אוסף הבולים שלו ואת תכניותיו

לצאת למצרים ולפירמידות. באשר לבלונדינית, היא גילתה בו עניין רב.       שום דבר אינו מלהיט  את דמ יונן של נשים צעירות כיום כמו מכנסי גולף ומשקפיים במסגרת קרן . זהו 'לוק' של מפיק סרטים הגורם לה ן לחלום על מסיבות קוקטייל ולילות קליפורניה. לרוע המזל, דוטייל למד מג'אן פול  שה יפהפייה הזו נשואה לגבר קנאי ואלים. יתר על כן, בעלה מנהל חיים פרועים ומבלה את לילותיו ברחובות פריז . בכל לילה היה נוטש את אשתו מעשר

בלילה עד ארבע לפנות בוקר, אבל לפני שהיה עוזב תמיד דואג לנעול אותה בחדרה ולהגיף את התריסים.

במשך אותו  היום היה דוטייל בוחן אותה מקרוב, לעיתים אף היה עוקב אחריה ברחובות מונמארטר.

"היי, אני רואה שאתה עדיין רודף אחרי החצאית הזאת. תרגע  אבא'לה.

הפרגית הזו ה יא ארוחת ערב משובחת, אבל הבריו ן שלה נעשה מרושע כשהוא חושד באיזה חתול רחוב המנסה לגנוב ממנו את הפרגית כשהיא על האש".  האזהרה הזו של ז'א ן פול הצליחה רק לשלהב את דוטייל. למחרת, כשפגש את הצעירה ברחוב תולוז, העז ללכת אחריה למחלבה, ובעודה ממתינה לתורה, לחש באזנה שהוא אוהב אותה וינהג בה בכבוד הראו י לה, וכי הוא יודע הכל אודותיה: על בעלה המרושע, על הדלת הנעולה והתריסים המוגפים, אבל התחייב שהוא יהיה בחדרה עוד באותו ערב. הבלונדינית הסמיקה וכד החלב שבידה הרע יד ,עיניה התכסו בדוק לחלוח י, היא נאנחה בקול כבוש : "אבוי!

מיסייה, זה בלתי אפשרי» .

הערב של אותו יום גדול, בסביבות השעה עשר מצא את דוט ייל עומד כזקיף ברחוב נורבי ן, מתבונן בחומת גן מרשימה, הוא יכול היה לראות ממקומו רק את שבשבת הרוח ואת הארובה שבפאתי הבית. לבסוף, הדלת שבחומה המקיפה את הבית נפתחה וגבר יצא ממנה. הוא נעל בזהירות את הדלת מאחוריו והלך לכיוון שדרת ג'ונו. דוטייל המתין עד שהגבר נעלם מן העין ,ואז עשה דרכו לתוך הקיר, רץ ישר דרך המכשולים עד שחדר לחדר השינה של הבודדת החביבה.

היא קבלה את פניו  בהתלהבות ותשוקה והם עשו אהבה אל תוך הלילה. לרוע

 המזל, למחרת היה לדוטייל כאב ראש נוראי. הוא בהחלט לא התכוון לתת למשהו כל כך שולי לגרום לו להחמיץ את המפגש הנוסף איתה. ובכל זאת, ליתר בטחון משגילה כמה טבליות מפוזרות בתחתית המגירה, הוא לקח אחת מהן בבוקר ואחת אחר הצהריים. בערב כאב הראש שלו כבר היה נסבל, ובהתרגשותו העזה שכח ממנו לגמרי. הצעירה חיכתה לבואו, בקוצר רוח שעוררו בה זיכרונות טריים  מהלילה הקודם. באותו לילה הם תינו אהבים עד שלוש לפנות בוקר. כשעזב, עבר דוטייל דרך קירות הבית והרגיש תחושת שפשוף יוצאת דופ ן במותניו ובכתפיו. אבל הוא לא נת ן את ליבו לכך. למעשה, רק כאשר נכנס לעובייה של חומת הגן הרגיש התנגדות ברורה. הוא הרגיש כאילו הוא נע דרך איזה חומר דמוי צמיג שעדיין היה נוזל י אבל הולך ונקרש, הלך והתמצק ככל שהוא נאבק בו יותר. ברגע שהיה כבר שקוע  כולו בעובי החומה, הבין שאינו יכול להתקדם יותר. מבועת, הוא נזכר בכך שבלע שתי כמוסות בבוקרו של אותו יום. הוא חשב שהיו אלה טבליות אספירין, אבל למעשה הן הכילו את אבקת הפירט הטטרוולנטית שהרופא רשם לו כשנה קודם לכן.

השפעת התרופה בשילוב עם מאמץ אינטנסיבי, עליו המליץ הרופא, יצרו תגובה פתאומית למדי.

דוטייל נותר ללא יכולת לנוע בתוך החומה. הוא נמצא שם עד עצם היום הזה ,כלוא באבן. כשאנשים עוברים ברחוב נוֹרִוִוין בשעת לילה מאוחרת לאחר שהמולת פריז שוככת, הם שומעים קול עמום שנשמע כאילו עולה מקבר. הם חושבים שזו הרוח הנושבת בסימטאות  מונמארטר. אך זהו הזאב הבודד, דוטייל, המקונן על סוף ההצלחה המפוארת שלו ומתאבל על רומן האהבה הקצר מדי שלו. לפעמים בלילות החורף  מוריד ג'אן פול הצייר, את הגיטרה שלו אל רחוב נורווין המהדהד בריקנותו את צלילי הגיטרה שנועדו לנחם את האסיר המסכן הכלוא בחומה, בשיר. התווים  ממריאים מאצבעותיו הרדומות וחודרים אל לב האבן כמו טיפות של אור ירח.