ניטשה הרג את החברה שלי

ניטשה הרג את החברה שלי

מאת יוג'ין קודשב

תרגם אבי גולדברג

הפחד הגדול שלי: אף אחד בכלל לא יקרא מה שכתבתי, כך זה מרגיש לי, אף אחד לא יחווה את זה יחד איתי, כשאני זקוק לכך יותר מכול. אף אחד לא יאחז בידי ויקשיב למה שקרה דווקא כשאני זקוק לכך. אמת. אם דבר כזה אכן קיים. איני יכול לשאת בכך לבדי, כבד מנשוא.

[עוד בירבורים על אמת מול שקרים ועד כמה השקרים מקיפים אותי, רק הערתי בקצרה] . הבדיחה הזו על לסמס למישהו ולא לקבל בכלל תשובה, כשאתה מניח שמתעלמים ממך כאילו היית רוח רפאים, האכזבה מכך, אבל לא רוצה להיזכר בכך - להתעמת איתו - לסמס לו שוב, רק לקרוא בהעדר – שסימנו אותי חברתית [ זה רמז?]  ורק אז לגלות שלא אתה הוא רוח הרפאים אלא הנמען כבר רוח רפאים, פשוט התפגר!

זה נעשה ממש אפל ואיני מתכוון לזריחה לעומת שקיעה וכאלה..

אני פשוט לא יכול אפילו להתחיל לתאר מה שקרה. אני פשוט מכרכר סביב סביב הנושא. ככה ללא הכנה מוקדמת יפיצו את החדשות, ולמי, ובאיזה סדר?

ההרגשה הזו שכל כך הרבה אנשים ישותפו בהודעת טקסט אחת במקום בשיחת הטלפון הישנה והטובה. הודעות מוות בטקסט יש בהן גסות, חציית גבולות הטעם הטוב,faux pas , פריבילגיה מרגיעת עצבים אופיינית, איך שלא תכנה אותה. תגידו שמעתם פעם על מקרי חירום, על דחיפות? (נפשית) חדשות מתפרצות?

אף פעם לא תיארתי לעצמי שהודעות על מוות ימסרו בהודעות טקסט, יסמסו אותן בכתב מזויין. איזו דרך בלתי אפשרית. ברור, כל כך נוח לסמס וללחוץ שלח, אך אתה שודד את הנמען  מכול חמלה הכה נחוצה כל כך, הדרושה עם הזעזוע הראשון, בשניות המטלטלות, המשאירות אותך בודד לחלוטין,  הנייד בידך. מזועזע כאילו הזמן עמד מלכת. קפא. רק בגלל שכמה פיקסלים ולא אחרים זרחו אצלך על המסך. ומה עכשיו? אפשר להתקשר אליך?

בהתחלה הרג ניטשה את האל, לאחר מכן הרג ניטשה את חברתי (האלה), האקס חברה שלי, החברה לשעבר, עכשיו היא אפילו כבר לא אקס חברה. היא כבר אינה דבר.

 אז זה אומר שהיא מתה לבדה? האם זה משנה בכלל?

הדחף הטיפשי לשאול שאלות, "איך זה קרה?" "מה קרה?" כאילו יש בהן לעזור במשהו, כאילו יש מענה לשאלות. הגירסה המדכאת של פטפוט על מוות, ללא מחשבה כלל, השאלות נפלטות כמו על ידי טייס אוטומטי. אולי עדיף שלא תדע. אולי כדאי לך שלא לדעת. אבל האשליה שידיעת האמת כביכול תגרום לדברים להיות גרועים פחות, אמת - הבנת הדברים לאשורם יכולה לתקן משהו. איך אפשר לקוות לכך לפני ששומעים את התשובה? 

אני כותב את הדברים רק כדי להשתכנע שהם באמת התרחשו כי בתוכי תוכי אני עדיין מקווה להתעורר.

הדבר היפה שבסם.

האקס חברה שלי מתה והכל באשמתי. האם זה שאספר לעצמי שאני אשם זה ישנה את העובדה שבמציאות לא היו הדברים כך?

תפסיק לענות את עצמך אני אומר לעצמי, העובדות, המציאות אינם קשורים למה שעשית או לא עשית, אבל אני ממשיך ואומר שאם הייתי מנסה יותר יכולתי להציל אותה?. יותר רופאים. יותר תרופות. יותר אהבה. יותר אכפתיות. יותר יותר....

אותה מנטרה "אני יכול לתקן את זה"

לחשוב שהידיעה על כך הגיעה רק במקרה אלי. כשאתה יוצא [מהחיים של מישהו ] אתה נתון לחלוטין לחסדי אלה שבפנים. עדכון מיד ראשונה. הם מחליטים מי יהיו הראשונים לדעת על כך, ובאיזה סדר תועבר הידיעה, חדשות המוות. פרידות מכוערות מובילות לשריפת גשרים, הדדית, ומשאירות רק חרך צר לקשר, סיכוי קטן  להיחשב אפילו למי שיש לו קשר לעניין. ובכל זאת , תאונות ,הפתעות, אולי גורל...

העניין הנפלא שבסמים הוא שזה עובד. לא שהם מביאים אושר אלא בכך שהם מפיגים את הכאב. מקלים על הלחץ, מפרקים את המתחים, מביאים להרגשת אוהב ונאהב גם יחד, בכמויות עצומות .תגיד שלא? תסרב להם? תדחה אותם? השתגעת? יצאת מדעתך?

הסם החדש בעיר נקרא ניטשה, אל תשאל למה, לא יינתן לך  שום זיהוי נוסף כדי להגן על האנונימיות, וכו'. באיזה מסיבה במועדון כלשהו בעיר תור לשירותים. היא נכנסת בחורה נכנסת איתה פנימה, ללא שתשאל.

"יש תור שכבר לא יצא החוצה" זה מה שהיא אמרה לחברים חמש דקות לאחר מכן. הם התריעו בפניה, הזהירו אותה, לעולם ,לעולם אל תקבלי סמים מזרים. היא שיקרה, זו לא הייתה בחורה שנכנסה איתה זה היה בחור. קצר בפרטים, או קי? היא תמיד שיקרה, אם הייתה לכך סיבה או לא. לאלה שאהבו אותה ולאלה שהיא אהבה. לא שזה משנה בכלל. משהו השתבש. זה קורה לעיתים קרובות. ואז זה נגמר. היא הורעלה? סוממה?  מנת יתר?, דוחק במועדון, הצלת חירום ,אמבולנס מאוחר מידי רועש מדי, איזה מקום נורא לקבל בו מנת יתר.