משבר הביצים (או: בסוף זה נגמר ב”ארומה”) – סיפור קצרצר בנוסח קישוני
אבי גולדברג
photo by Tudor Tulok
הכול החל באחד מהאמשים השקטים שבין “צוק יצוק” ל"נוזלת מוצקה”
, כשרק מזג האוויר הלבנטיני הפך לנורדי, וגשמי זעף בצלזיוס נמוך הפרו את השלווה שבין המבצעים.
רעב חסר שליטה תקף את קיבתה של זו שלצדי, שפלטה, לכאורה, באקראי:
“אולי נצא לאכול סלט טונה הערב?”
הסתכלתי בה בהשתוממות, אבל הבנתי לבסוף שקיבתו של אדם − כבודו. ולכן, לאחר שנמלכתי בדעתי, הצעתי שבמקום להגיע לרחובה של עיר ולשלם 25 שקלים עבור חניה ותוספת של 98 טבין ותקילין עבור שתי ביצים שנמעכו וקופסת טונה בגודל ממוצע, בתוספת מי כנרת בבקבוק פלסטי, עדיף שאכין לה ארוחה ביתית המבוססת על ביצים וקופסת טונה, שממילא החלה כבר להצהיב במלאי החירום שהכנו לקראת מבצע “רגל קרושה”, אשר בוטל בגלל ההבנות בין החיזבאללה לחיל האוויר הישראלי בקיץ שלפני שלוש שנים.
לבסוף הנחתי ארבע ביצים בסיר אמאיל ישן על להבה קטנה, כדי להעבירן ממצב נוזלי למוצק. בזמן שעיניתי את הביצים על אש קטנה, הפעלתי פותחן קופסאות חלוד על קופסת הטונה המזקינה, שנאבקה בעוז על בתוליה.
עם הטונה הסתדרתי בסופו של דבר, והיא החליקה אל הקערה בקלות. הצרות החלו כשניסיתי להתעמר בביצים ולקלף מעליהן את הקליפה הלבנה. או אז גיליתי שצורתן האובלית מקשה על הפרדת הקליפה מהביצה. ולא זו בלבד, אלא שנדמה שהביצים מגלות במכוון התנגדות פסיבית למהלך הפשוט של הסרת הקליפה שכפיתי עליהן.
בצר לי נזכרתי בנפתלי, חברי מימים עברו, שלמיטב זיכרוני המתפוגג עבד ב” התאחדות יצרני הביצים הקטנות”. טלפנתי לנפתלי בטרם ירד הלילה על הביצים והוא השיב מיד בקול עצבני:
“כאן נפתלי”. הזכרתי לו את חברותנו מימי הצופים והוא השיב:
“כן, כולם מתקשרים לנפתלי כשיש משבר ביצים”.
לא היה צורך להסביר לו את המצב.
“סרבנות ביצים הפכה למרד של ממש”, סיפר. “פעם הייתה ביצה אחת למאה מסרבת להתקלף. היום כולן התאחדו, משהו שסידרו בפייסבוק, ואנחנו לא יכולים להתמודד עם זה”.
“נפתלי”, עניתי, “יש ממשלה במדינה הציונית הזו! תפנה לשר הממונה בירושלים ותבקש עזרה!”
“אני יודע”, ענה האיש בנמיכות קומה ובעייפות, “פניתי לשר הממונה על חיות המשק במדינת ישראל, והוא השיב לי שהם מתמקדים בבעלי חיים גדולים, ואין לו כוח אדם לביצים”.
“אבל”, השבתי לו, “ידוע שהשרים היום, כדי לנהל את המדינה כמו שצריך, מסכימים אפילו לגייס בני משפחה שלהם, שיעזרו תמורת תשלום סמלי”.
“בתוך עמי אני חי”, השיב.
“הצעתי לשר הממונה שבנו, שחגג בר מצווה בשבוע שעבר, לשמש ראש המכון למחקר שעל יד הסתדרות הביצים הקטנות, במשכורת התחלתית של 64 אלף שקל, לא כולל סיורים לימודיים בלולים ביפן, בניקרגואה ובאיים האילוטיים, וכמובן − רכב צמוד ומזכירה שחתומה על הסכם אי הגשת תלונות נגד בכירים וקטינים העושים בה מעשים מגונים. ומה השיב לי המנוול?”
“מה השיב?” התעניינתי.
“‘נפתלי’, ככה הוא אמר, ‘רוחות חדשות נושבות בארץ , המשטרה חוקרת את כולנו, אני את הבן הקטן שלי שולח רק לארגונים ציוניים שלא מדווחים כלום לאף אחד'”.
“אז מה לעשות עם סלט הטונה שלי”? שאלתי בשקט שלפני פורענות, כדי שזו שלצדי לא תשמע.
“קח אותה לארומה, אני יודע?” השיב נפתלי וטרק באכזריות.
\