אדגר אלן פו
תרגם אבי גולדברג
הסיפור 'מלאך המוזרות' כפי שהתפרסם לראשונה
היה זה יום נובמבר קריר, כיליתי זה עתה ארוחה דשנה באופן יוצא מן הכלל. לפטריות הכמהין היה חלק לא מבוטל בצרבת שנגרמה לי וישבתי לבדי בחדר האוכל, כשרגלי על גבי סובך האח. סמוך למרפקי היה שולחן קפה אותו קרבתי אל האש ועליו התפריט ובו כמה התנצלויות על הקינוחים, ביניהם מבחר בקבוקי יין, משקאות אלכוהול וליקרים.
בשעות הבוקר קראתי את ה'לאונידס' של גלובר, את ה'אפיגוניאדה' של וילקי, את ה'עלייה לרגל' של למרטין, את 'קולומביה' של בארלו, את 'סיציליה' של טאקרמן, ואת 'קוריוזים' של גריסוולד. אני מודה, אם כן, כי לאחר קריאה זו , חשתי עצמי מטופש במקצת. התאמצתי לעודד את רוחי בעזרת לגימה תכופה של לאפיט, וכשנכשלתי, הסבתי בייאוש את תשומת ליבי לעיתון מזדמן. לאחר שעיינתי בקפידה בטור של 'בתים להשכרה ', ובטור אחר של ' חיפוש כלבים שהלכו לאיבוד', ולאחר מכן בשני הטורים אודות 'נשים ומתמחים שברחו', המשכתי במרץ אל מאמר המערכת, אותו קראתי בשקיקה רבה מתחילתו ועד סופו מבלי להבין ולו הברה אחת מהכתוב. העליתי על דעתי את האפשרות שהוא כתוב בסינית וכך קראתי אותו שוב מהסוף להתחלה, אבל ללא שהפקתי הבנה אחרת מאשר אי ההבנה בקריאה הראשונה.
כבר עמדתי לזרוק בשאט נפש את העיתון העלוב הזה בן ארבעת העמודים, שאפילו מבקרי שירה לא ימצאו אותו ראוי להתייחסות, אלא שאז נעורה סקרנותי אל קטע בו נכתב כדלקמן; הדרכים אלי מוות פתלתלות ומוזרות. עיתון לונדוני מזכיר את פטירתו של אדם שנגרמה בצורה יוצאת דופן. הוא שיחק ב'נשוף את החץ', קליעה למטרה של חיצים אותם נושפים מתוך צינור מתכתי חלול אליו מוכנס החץ שראשו סיכה ארוכה הנעוצה בצמר, אל עבר לוח המטרה.
הוא, המנוח, הכניס את החץ בצדו ההפוך של הצינור, ונשם מלוא ריאותיו כדי שיוכל לנשוף את החץ בעוצמה אל לוח המטרה. כמובן שהנשימה העמוקה החדירה את החץ אל תוך גרונו והמחט חדרה אל ריאותיו, ובתוך ימים אחדים הלך הנושף לעולמו..
כשקראתי את זה התעורר בי זעמי, בלי להבין בדיוק בשל מה . "הדבר הזה," קראתי, "הוא שקר בזוי , מתיחה עלובה, המצאה של איזה כתבן בפרוטה מעורר רחמים, של איזה רקח מטורף של תאונות מארץ האגדות.
העיתונאים האלה ערים לתשוקת עידן הקוראים הזה למעשיות, למעללים ראוותניים, לכן הם מעסיקים את מוחם ללא הרף בהמצאת מקרי מוות דמיוניים ובלתי סבירים – של "תאונות מוזרות", כפי שהם מכנים אותן. אבל למוח הבוחן , (כמו שלי), הוספתי בסוגריים, מניח את אצבעי המורה באופן לא מודע לצד אפי כשקוע בהרהורים, להבנה שקולה כמו שיש לי עצמי, נראה מיד שהעלייה המופלאה במקרי מוות כתוצאה מ"תאונות מוזרות" אלה המסוקרות בעיתונות, היא עצמה ללא ספק התאונה המוזרה מכולן. מצדי, איני מתכוון להאמין לשום דבר מעתה ואילך שיש בו נופך של "ייחודיות" בקשר למקרי מוות.
"מיין גוט, אלוהים איזה אד-יוט תהיה בגלל זאתי! " נשמע אחד הקולות המדהימים ביותר ששמעתי מעודי. בהתחלה חשבתי כי זה טנטון באוזניי , כפי שאדם חווה לפעמים כשהוא שתוי מאוד – אבל במחשבה שנייה סברתי שהצליל דומה יותר לזה המופק כאשר מכים חבית ריקה במקל גדול. ולמעשה, הייתי צריך להסיק שזה כך, לנוכח ניסוח ההברות והמילים ששמעתי. אינני בשום פנים ואופן עצבני מטבעי, וכוסיות הלאפיט המעטות שלגמתי אף חזקו את רוחי במעט, כך שלא הרגשתי בחרדה, אלא רק הרמתי את עיניי בתנועה נינוחה, והבטתי בזהירות סביב החדר מחפש את המטריד, אך לא יכולתי לזהות אף אחד.
"האמף!" חזר ונשמע הקול, כשהמשכתי לסרוק במבטי אחריו, "אתה כל כך שתוי כמו חזיר, זה למה אתה לא לראות אותי, שיושב בצד שלך." מכאן ואילך חשבתי לעצמי עלי להביט לפני אפי, ושם, ללא ספק, מול השולחן ישבה אישיות חסרת ייחוד, אם כי לא לגמרי בלתי ניתנת לתיאור. הגוף היה בצורת קנקן יין, או בקבוק רום, או משהו מהסוג הזה, והיה לו אופי פָלְסְטָאפִי אמיתי. לפלג גופו התחתון חברו שתי חביוניות, שכנראה יועדו לשמש רגליים. כזרועות השתלשלו מחלקה העליון של הגווייה שני בקבוקים באורך סביר, כשצווארם פונה מטה לשמש כידיים. ככל שיכולתי לראות הראש המפלצתי היה כמו קנקן יין הֵסֶּן שדמה גם לקופסת הרחת טבק גדולה ובמרכז המכסה שלה ,חור. הקנקן הזה (עם משפך בראשו, כמו קסדת אבירים מרושלת מעל העיניים) הונח על קצה החבית, כשהחור במכסה מופנה כלפי. מבעד לחור הזה, שנראה מנוקב כמו פיה של משרתת זקנה וקפדנית מאוד, פלט היצור קולות רעם וריטון מסוימים, שככל הנראה התיימרו להיות שיח רהוט.
"אני 'מר ", אמר ההוא, "אתה בטח מסטול לגמרי כמו חזיר ,בגלל אתה יושב שמה לא רואה 'תי, ואני אומר אתה צריך להיות חזרזיר מלא כמו אווז מפוטם, אם אתה לא להאמין מה כתוב בדפוס העיתון, שזה הוכחה שזה האמת, כל מילה שמה, "
"סליחה , מי אתה?' אמרתי, בנימה של יראה מעורבת בפליאה ,
"איך הגעת לכאן? ועל מה אתה מדבר בכלל ?"
"בקשר איך אני לגיע לכאן ", השיבה הדמות, "זה בכלל לא עסק שלך. ומה אני מדבר בכלל? אני לדבר על מה שאני רוצה,"
ומי אני בכלל, זה למה אני בכלל באתי? בא שאתה תראה אותי בעצמך""
"אתה נווד שיכור " ,אמרתי לו "ומיד אמשוך במצילה והשוער יבעט בך החוצה אל הרחוב"
"הא! הא! הא!' אמרה הדמות , 'הא! הא! הא! אתה לא יכול לעשות."
"לא יכול לעשות!' אמרתי, 'מה זאת אומרת? – אני לא יכול לעשות, למה אתה מתכוון?"
"צלצל בפ'מון " הוא עונה, מנסה לחייך בפיו הקטן והמרושע.
לשמע דבריו , התאמצתי לקום, כדי להוציא את האיום אל הפועל, אבל הפרחח פשוט הושיט יד מעבר לשולחן בכוונה רבה, והכה אותי בטפיחה על המצח עם צווארו של אחד הבקבוקים הארוכים, הפיל אותי בחזרה לכורסה שממנה קמתי למחצה. נדהמתי לחלוטין. לרגע הייתי אובד עצות מה לעשות, בינתיים הוא המשיך בדבריו.
Lapin Agile André Gill
"תה לראות? אכי טוף אתה ממשיך לשבת בשקט, ועכשיו תדע מי אני. סתכל עלי ! סתכל! אני מלאך המוזרות"
"ועוד איך מוזר," העזתי לענות לו
"אבל תמיד הייתי תחת הרושם שלמלאך יש כנפיים".
" "יש כנפיים !" הוא קרא, זועם מאוד,
"מה אני עושה מיט דה כנפיים ? מיין גוט! אתה חושב שאני עוף?"
לא — הו, לא!" עניתי לו, מבוהל מאוד, "אתה לא עוף – בטח שלא". "טוב, אס שב שקט, תתנהג יפה, או שאני מכניס לך עות פעם. לעוף יש כנפיים, וגם לאוֹחַ יש כנפיים, ולשד גם יש, וגם לשטן יש כנפיים , אפל למלאך אין כנפיים, ואני המלאך של המוזרות. והעסק שלך כרגע הוא, הוא, איתי"..
"העסק שלי" פלט הדבר הזה
" אֵיסֶה כלבלב מגזע נחות אתה אם אתה מֵעִיס לשאול איסה עסק יש לג'נטלמן ולמלאך"
השפה הזו היתה מעבר למה שיכולתי לשאת, אפילו ממלאך. אז אזרתי אומץ, תפסתי מלחיה שהיתה בהישג יד והשלכתי אותה על ראשו של הפולש. אלא, או שהוא התחמק, או שהשלכת המלחייה לא הייתה מדויקת שכן כל מה שהשגתי היה סדיקת חופת הזכוכית של האורלוגין שניצב מעל האח. באשר למלאך, הוא הגיב ליוזמה התוקפנית שלי בכך שהטיח בי שתיים שלוש מכות הגונות במצח כפי שעשה קודם לכן, שגרמו לי לוותר מיד על כל תקיפה נוספת, ואני כמעט מתבייש להודות שהכאב או הזעם העלו דמעות בעיניי.
"מיין גוט!" אמר מלאך המוזרות, מרוכך בהרבה לנוכח מצוקתי: "מיין גוט, או שהאיש הוא מעות שתוי או מעות מצטער . אתה לא כל כך קשוח, אתה צריך למהול היין במים. הנה,שתה זה, כמו בחור טוף, ואל תבכה לי עכשיו – לא!"
מלאך המוזרות מילא את הגביע שבידי (שנותר בו בערך שליש של פורט) בנוזל חסר צבע שמזג מאחד מהבקבוקים ששימשו כיד שלו. שמתי לב שעל צווארי הבקבוקים האלה הודבקו תוויות, ועל התוויות האלה היה כתוב "קירשנוואסר"
קירשנוואסר, מי דובדבנים
ההתחשבות שגילה המלאך הרגיזה אותי במידה לא מועטה, אך הנוזל שבו דילל את הפורט שלי יותר מפעם אחת, גרם לי להתעשת במידה שהיה די בה כדי להקשיב לשיח יוצא הדופן שלו. אינני יכול להעמיד פנים שאני מצטט את כל מה שהוא סיפר, אבל הבנתי ממה שהוא סיפר שהוא מעין גאון שאחראי על היפוך הנסיבות בחיי האנושות, ושעניינו הוא לגרום לתאונות בלתי צפויות, תאונות מוזרות המדהימות ללא הרף את הספקנים. פעם או פעמיים, במהלך הרצאתו, כשהעזתי להביע את חוסר אמוני המוחלט ביחס ליומרותיו, הוא התרתח מאוד, לכן הבנתי כי הדרך הנבונה יותר תהיה שלא לומר דבר ולתת לו להמשיך ללהג..
הוא המשיך במלל שלו ואני רבצתי חצי רדום בכורסא, עיני עצומות ופי לועס צימוקים ופולט לחלל החדר זגים. כך או כך , המלאך פירש פתאום את התנהגותי כזלזול בדבריו. הוא קם בלהט יוקד, הטיח את המשפך שלו על עיניו, קילל קללה נמרצת, השמיע איום כלשהו שלא הבנתי במדויק, ולבסוף במחווה של השתחוות יצא, תוך כדי שהוא מאחל לי בשפתו של הארכיבישוף גיל בלאס "*
"beaucoup de bonheur et un peu plus de bon sens".
{אושר רב וקצת יותר שכל}
רווח לי לפתע כשעזב. כוסות הלאפיט המעטות שלגמתי גרמו לי להתנמנם. נמנום של רבע שעה או עשרים דקות, כנהוג אחרי ארוחה נראה לי סביר לעת הזו. בשעה שש היתה לי פגישה חשובה. אתמול פג תוקפה של פוליסת הביטוח של ביתי, והיה זה הכרחי שאחדש אותה . מאחר והתעוררה מחלוקת בקשר לכך, נקבעה לי פגישה בהנהלת החברה כדי להסדיר את תנאי החידוש.
הצצתי כלפי מעלה באורלוגין שמעל לאח, (הייתי מעורפל מכדי להציץ בשעוני ). רווח לי כשהבחנתי במחוגי השעון כי נותרו לי עוד עשרים וחמש דקות לנמנום . השעה הייתה חמש וחצי. נזקקתי רק לחמש דקות כדי להגיע למשרדי חברת הביטוח.
הסיאסטות שלי שלאחר גרגרנות, מעולם לא ערכו יותר מאשר עשרים וחמש דקות. לכן, הרגשתי נינוח ונרדמתי לאלתר. לאחר שהשלמתי את תנומתי לשביעות רצוני, הבטתי שוב לעבר האורלוגין, וכמעט התפתיתי להאמין כי קיימות התרחשויות מוזרות, כשגיליתי שבמקום חמש-עשרה או עשרים דקות השינה הרגילות שלי, נמנמתי רק שלוש, כי עדיין נותרו עשרים ושבע דקות עד לשעה שש .לכן חזרתי לנמנם ושוב כשהתעוררתי, הורה האורלוגין לתדהמתי המוחלטת, כי עדיין נותרו עשרים ושבע דקות לשעה שש. זינקתי לעבר האורלוגין וגיליתי שהוא הפסיק לפעול. השעון שלי הורה על השעה שבע וחצי. וכמובן, לאחר שישנתי שעתיים, איחרתי לפגישה שלי.
"זה לא ישנה דבר," אמרתי לעצמי "אני יכול להתקשר לחברת הביטוח מחר בבוקר ולהתנצל, ובינתיים, מה העניין עם השעון?"
כשבחנתי אותו מקרוב גיליתי שאחד מזגי הצימוקים שירקתי במהלך דבריו של מלאך המוזרות מצא דרכו דרך כיסוי הזכוכית השבורה והתמקם באופן ייחודי למדי, בחור מפתח המתיחה, כשקצהו מבצבץ החוצה, ועצר אפוא את מהלך מחוג הדקות.
"אה!" מלמלתי "הבנתי איך זה קרה. זו תאונה טבעית, כמו שמתרחשת מדי פעם!" לא התייחסתי לעניין יותר ובשעה הרגילה פרשתי למיטתי. לאחר שהנחתי נר על דוכן קריאה ליד המיטה, ולאחר שניסיתי לעיין בכמה דפים מתוך " נוכחותה המוחלטת של האלוהות", נפלה עלי תרדמה למרבה הצער תוך פחות מעשרים שניות, והותרתי את הנר דולק. חלומותיי הופרעו מאוד בחזיונות של מלאך המוזרות. הוא נעמד למרגלות המיטה, הסיט הצידה את הווילונות, ובטונים החלולים והמתועבים של חביונת רום, איים בנקמה המרה ביותר על הבוז שבו התייחסתי לדבריו.
הוא סיכם את רצף המלל בכך שהסיר את כובע המשפך שלו, הכניס את הצינור לתוך הגביע שלי, ובכך הטביע אותי באוקיינוס של קירשנוואסר, שאותם יצק בשטף מאחד הבקבוקים ארוכי הצוואר ששמשו אותו במקום זרוע. הסיוט היה בלתי נסבל, והתעוררתי בדיוק בזמן כדי להבחין בכך שעכברוש חטף את הנר המואר מהדוכן, אבל מאוחר מידי מלמנוע ממנו לחלוף איתו דרך חור. עד מהרה, התפשט ריחו של עשן חונק, הבית, כך הבחנתי בבירור, עלה באש. תוך דקות ספורות התפרצה האש לכדי בעירה, ובפרק זמן קצר להפליא נעטף הבניין כולו בלהבות. כל היציאות מחדרי, למעט מהחלון, נחסמו. הקהל שברחוב לעומת זאת, התעשת במהירות והניח סולם ארוך, באמצעותו ירדתי במהירות ובבטחה, לכאורה, אל הרחוב כאשר חזיר ענק בעל בטן שמנה, כל מראהו וצורתו רמזו על היותו בן דמותו של מלאך המוזרות, כשחזיר זה, שעד לאותו רגע רבץ בשקט בבוץ, החליט פתאום שכתפו השמאלית זקוקה לגירוד, ולא יכול היה למצוא עמוד שפשוף נוח יותר מזה שהעניק לו הסולם. בן רגע התעופפתי מטה, ואיתרע מזלי וזרועי נשברה. תאונה זו, יחד עם אובדן הביטוח שלי, ועם אובדן חמור יותר של שיער ראשי - שעלה באש, הותירו בי את רישומם העמוק.
כך שלבסוף החלטתי לשאת אישה. הייתה זו אלמנה עשירה שלא ניחמה את אובדן בעלה השביעי, והצעתי עצמי להיות מזור למכאוביה. היא קבלה את הצעת הנישואין שלי ללא התלהבות, בעל כורחה נענתה לתפילותיי. כרעתי לרגליה בהכרת תודה ובהערצה. היא הסמיקה, ורכנה. צמתה השופעת למגע הסתבכה איכשהו עם השיער שקישט את ראשי באופן זמני. איני יודע כיצד התרחשה ההסתבכות, אבל כך היה. כשהזדקפתי על רגלי, נצצה קרחתי, נטולת הפאה, ופניה הזועמים של הכלה הייתה קבורים בתוך רעמת שיער נוכרי . כך נגוזה תקוותיי לשלווה בחיק האלמנה כתוצאה מתאונה שלא ניתן היה לצפותה. אך ללא ספק, הייתה זו השתלשלות אירועים טבעית שגרמה להתרחשות יוצאת הדופן הזו.
לא התייאשתי, הטלתי מצור על לב נשי פחות נחרץ. מפגש הגורלות שוב נראה מבטיח לעת קצרה. אך שוב אירע אירוע סתמי שהעכיר את עתידי . כשראיתי את ארוסתי החדשה מתקרבת בשדרה הומה בטובים שבבני העיר, מיהרתי לקבל את פניה באחת הקידות המוצלחות ביותר שלי, כשגרגר קטן כלשהו שהתגנב מזווית עיני אל עיבורה, עיוור אותי לזמן מה. לפני שהספקתי לשחזר את ראייתי, פרחה לה הגברת, אהובת ליבי החדשה, מן הסתם נעלבה ללא תקנה ממה שבחרה לראות כגסות רוח מכוונת שלי בהתעלמותי הרגעית מנוכחותה.
בעודי ניצב כך חסר אונים, סומא, לנוכח פתאומיותה של תאונת עין זו (שהיתה עלולה לקרות, בכל זאת, לכל אחד), ניגש אלי מלאך המוזרות והציע לי את עזרתו בנימוס, מחווה שלא הייתה לי סיבה לצפות לה. הוא בחן את העין הפגועה בעדינות ובמיומנות רבה, בישר לי שיש בה נטף , והוציא אותו (תהיה משמעותו של אותו נטף אשר תהיה) בכל מקרה לאחר חילוץ של אותו נטף על ידו, רווח לי.
לעת הזו שקלתי את האפשרות לשים קץ לחיי (באשר המזל היה כה נחוש לתעתע בי), ועל כן עשיתי את דרכי לנהר הקרוב. לפני שהטלתי עצמי לזרם השוצף, פשטתי מעלי את בגדיי (כי אין סיבה שלא נמות ערומים כפי שבאנו לעולם), העד היחיד למעשי היה עורב בודד שהתפתה לנקר בקלח תירס רווי אלכוהול, וכך התרחק מתנדנד מחבריו.
מיד לאחר שהטלתי עצמי לנהר החליט העורב כי זה הזמן הנכון לחטוף את חלקי הלבוש המוצנעים שלי ולפרוח. על כן שיניתי לאלתר את תכניתי להתאבד ויצאתי מהמים במרדף אחר העוף העבריין , כשאני עטוף במעילי בלבד. אבל גורלי המר עדיין רדפני. בעודי רץ במלוא המהירות, כשפני מוטות מעלה, לחלל האטמוספירה, מרוכז רק בהשבת רכושי שנגזל, הבחנתי לפתע שרגליי אינן נחות עוד על קרקע הארץ, וכי השלכתי עצמי בדילוג מעל תהום, והתרסקותי בלתי נמנעת. אך מזלי הטוב שיחק לי ונאחזתי בקצה חבל ארוך, שהשתלשל מכדור פורח שחלף בסמוך.
משהתעשתי, הבנתי את המצב הנורא אליו נקלעתי, או ליתר דיוק, בו נתליתי. הפעלתי את כל כוחי בכדי לידע את הנווט שמעלי על המצאי מתחתיו . במשך זמן רב כיליתי כוחי לשווא במשיכות החבל . או שהטיפש מעלי לא היה יכול לעשות דבר , או שהיה זה נבל שלא רצה להציל אותי.
בינתיים נסק הכדור הפורח במהירות מעלה מעלה, בעוד כוחותיי תשים. השלמתי עם גורלי, כלומר צניחה חופשית אל לב ים, כשלפתע התעוררו חושי לשמע קול חלול מעלי, י זהו מלאך המוזרות. הוא נשען בזרועות מקופלות, מעל מעקה הסל, מעשן בנחת מקטרת. . נראה כאילו היה שבע נחת מעצמו ומהיקום סביבו. הייתי מותש מכדי לדבר, אז הבטתי בו במבט מלא תחינה. הוא בהה בי במשך כמה דקות ולא אמר דבר. אז הזיח בזהירות את מקטרת המירשאום שלו מזווית פיו הימנית לשמאלית, והחליט לדבר.
"מי אתה?" הוא שאל, "ואיך אתה בשם השטן מעז?"
על חוצפתו, ואכזריותו זו , יכולתי רק להשיב בגניחה של הברה אחת
"הצילו!"
" 'צילו" הדהד קולו של הפרחח המחקה אותי "לא 'ני. הנה בקבוק ת'זור לעצמך ותהיה לי בריא"
בעודו מדבר ,שמט בקבוק כבד של קירשנוואסר מטה. כשפגע הבקבוק בראשי, הרגשתי כאילו שראשי מתרסק לרסיסים. כבר עמדתי להרפות מהחבל ולוותר על חסדי רוח הרפאים הזו, כשזעקתו נשמעה בבירור;
" 'חזיק מעמד". הוא צעק "אל תמהר, אולי 'תפוס את הבקבוק השני ותתפכח?"
נחפזתי והנהנתי בראשי פעמיים, רוצה לומר, אני מעדיף לא לתפוס את הבקבוק השני כרגע, ומתוך כוונה לרמוז לו שאני פיכח . ובכך ריככתי מעט את המלאך.
"אז אתה מ'מין בסוף ,אתה מ'מין שיש ממשות במוזרות ?"
שוב הנהנתי בהסכמה
"אס אתה מ'מין בי שאני מל'ך המוזרות?"
הנהנתי שוב
"ו'תה מ'מין שאתה היית שיכור עיוור וטיפש?"
הנהנתי בהסכמה.
"שים כף ידך הימנית בכיס האברקיים השמאלי, ותודה בכך ש'תה נכנע למל'ך המוזרות"
את הקטע הזה התקשיתי לקבל, ראשית זרוע שמאל שלי נשברה כשנפלתי מהסולם, ולכן באם אשחרר את ידי הימנית מהחבל התוצאה תהיה נפילה מטה. שנית לא יהיו לי אברקיים עד שלא אתפוס את העורב הלקחן. נאלצתי אם כך לתת למלאך להבין שלא נוח לי, בדיוק באותו רגע, להיענות לדרישתו הסבירה מאוד, אבל בטרם הפסקתי להנהן בראשי, הוא צרח
"לך לכל השדים והרוחות "
תוך שהוא חותך את החבל בו הייתי תלוי בין שמיים לארץ. ומכיוון שבמקרה ריחפנו בדיוק מעל הבית שלי, (שבמהלך מסע הייסורים שלי נבנה מחדש בצורה נאה), צנחתי ישירות לתוך הארובה רחבת המידות ונפלטתי לאח בחדר האוכל. כשהתעשתי, (כי הנפילה הדהימה אותי מאוד) הייתה השעה בערך ארבע לפנות בוקר. שכבתי פרוש איברים במקום שבו נפלתי. ראשי מכוסה באפר קר , בעוד רגליי נחות על שברי שולחן קפה שריסקתי, ובין שיירי קינוח שונים, מעורבבים בדפי עיתון, שברי זכוכיות ובקבוקים מנופצים, וכד ריק של קירשנווסר. כך נקם בי מלאך המוזרות את נקמתו .
*גיל בלאס דמות ברומן פיקרסקי מאת אלן רנה לסאנג שתורגם לאנגלית במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה.
** קירשנוואסר, מי דובדבנים, משקה המכיל לעיתים אלכוהול
על 'מלאך המוזרות, מתוך אנתולוגיה להומור שחור [1940]
מאת אנדרה ברטון
אנתולוגיה להומור שחור אנדרה ברטון
"תהא אשר תהא כוונתו העיקרית של פו, אם לשפוט על פי 'פילוסופיית הקומפוזיציה' שלו – כלומר, לגרום לכך שיצירת האמנות תהא תלויה בארגון מוקדם ושיטתי של מרכיביה במטרה לייצר אפקט רצוי, עלינו בכל זאת להודות כי לעתים קרובות הוא סטה מדיסציפלינה זו ביצירתו שלו עצמו ונתן לפנטזיה שלו להשתולל.
לא משנה מה נאמר עליו, העדפתו את המלאכותי ויוצא דופן, גברה בהזדמנויות רבות על רצונו לכתוב את היצירה על פי העקרונות אותם קבע לעצמו ככלל, על שאיפתו לבחון את מרכיבי היצירה בכלים של הגיון. קשה היה לדמיין כי חובב האקראי והבלתי צפוי הזה, לא ייתן ביטוי למרכיבים מזדמנים, בלתי צפויים להשתרבב ליצירותיו.
אני יכול להיזכר באבחנה המפוקפקת, שעשה פול ואלרי, בשיחה שניהלנו לפני כעשרים שנה. הוא ניסה ליצור אבחנה בין מה שהוא כינה אנשים "מוזרים" לאנשים ביזריים". רק הסוג הראשון נשא חן בעיניו של ואלרי, פו השתייך באופן טבעי לקטגוריה זו. הוא נזף באחרים, כמו ג'ארי, על כך שהם מקפידים כל כך על שהופעתם החיצונית תראה מוזרה ככל האפשר. אלא שמלארמה תיאר את חיצוניותו הפיזית של פו כ"שטן מכף רגל ועד ראש!", בסגנונו הטרגי, השחור, המודאג והדיסקרטי". אנו יכולים לפעמים לזהות בו , כפי שעשה זאת אפולינר, את "השיכור המופלא מבולטימור".
"קנאת סופרים, סחרחורת האינסופיות של צרות , של זוגיות כושלת , עליבותו של העוני: פו", כותב בודלר, "נמלט מכל אלה אל חשכת קהות החושים שנסך בו האלכוהול כאל חשכת הקבר. השתייה שלו, לא הייתה בה מידת הפריצות אלא כשל ברברי. ... והוא מוסיף :
"בניו יורק, בדיוק בבוקר שבו התפרסם "העורב", באמריקן וויג רביו, בזמן ששמו של פו נישא על שפתי כולם, והמוציאים לאור נאבקו לפרסם את השיר, הסתחרר פו במורד ברודווי, מועד ונסמך על חזיתות הבניינים".
כשלעצמה, סתירה כזו תספיק כדי ליצור הומור, בין אם הוא מתפרץ בעצבנות מתוך הקונפליקט בין יכולות לוגיות יוצאות דופן, כושר אינטלקטואלי גבוה וערפל השכרות כפי שמופיע ב'מלאך המוזרות', ובין אם, בצורתו האפלה ביותר, מסתובב ההומור השחור סביב חוסר העקביות האנושית המתגלה על ידי מצבים חולניים מסוימים כמו בסיפור 'השדון הסוטה'"
אנדרה ברטון
הערות על מלאך המוזרות והכנפיים של פויירבאך
אבי גולדברג
סיפורו של אדגר א. פו 'מלאך המוזרות' נכלל באנתולוגיית להומור שחור שערך אנדרה ברטון ויצאה לאור בצרפת בשנת 1940
הוצאתה לאור של האנתולוגיה להומור שחור, של אנדרה ברטון, בתקופת משטר וישי האפלה בצרפת [1940], יש בה כשלעצמה שמץ מן ההומור השחור אליו כיוון ברטון באוסף היצירות שליקט לאנתלוגיה.
אנדרה ברטון היה זה שטבע את מטבע הלשון שלפעמים אנו חשים שהיה עמנו מימים ימימה, "הומור שחור". האנתולוגיה שערך כללה כותבים שזיהה בכתיבתם את המרכיבים של ה"הומור השחור", וכך כינה אותה. למונח הומור שחור של ברטון יש יותר ממובן אחד. הספר שנועד במקורו להציג כתיבה סוריאליסטית של הומור מקאברי, התרחב וכלל בסופו של דבר כותבים רבים אחרים שהגבול העובר בין ההומור בכתיבתם למרכיבים המורבידיים שבהם הוא דק, ולפעמים אינו נגלה לקורא, או כמעט ,אפשר לומר בלתי מובן, כמו בכתבי המרקיז דה סאד או אצל שארל פורייה. הכללתו של אדגר אלן פו לצד קפקא, סלבדור דאלי, ג'ונתן סוויפט, באנתולוגיה אחת של סיפורים שבהם מבצבץ ההומור השחור היא כשלעצמה מעניינת . היכולת להרכיב את האנתולוגיה, ולאפיין בכך את גבולות הסוגה הזו, ארכה זמן רב יותר מאשר כמעט כל יצירה אחרת שכתב ברטון. באשר להשפעתה, האנתולוגיה מעולם לא זכתה לתשומת לב שהוענק לרוב ספריו האחרים ב"עולם הספרות".
באשר לבחירתו של ברטון בסיפור של א.א.פו, "מלאך המוזרות- אקסטרווגנזה" כסיפור פרוע, כחריגה מהסדר שא.א.פו קבע לכללי כתיבתו, וכדברי מלרו : "קשה היה לדמיין כי חובב האקראי והבלתי צפוי הזה, לא ייתן ביטוי למרכיבים מזדמנים, בלתי צפויים להשתרבב ליצירותיו."
ובכן, דעתי שונה מזו של ברטון. לא שאין בסיפור הומור שחור, אך אין בו משום פריעת כללי סדר הכתיבה של פו. לדעתי פו המשיך גם בסיפור זה לשמור על סדר הגיוני של דברים על אף האירועים הפנטסטיים המתרחשים בו. המספר מתמצת כמה שעות של יום נובמבר אפרורי. את הבוקר הקדיש לקריאת יצירות קלסיות משובחות, במספר רב יותר מאשר קורא יכול לקרוא בבוקר אחד. על כן חש בסופו של דבר את עליבותו לעומת כותביהם. על מנת לעודד את רוחו, הוא עובר לבולמוס של שביעת יתר של מאכלים משופרא דשופרא שגרמו לו לצרבת. כדי לסלק את אכזבותיו מגודש ספרות טובה ומגודש המעדנים הוא נוטה מייד אל מבחר משקאות משובחים הנמצאים בהישג ידו. המשקאות הללו לא רק שלא שיפרו את מצב רוחו אלא להפך הביאו עליו שיכרות גרידא. השפע המושלם כביכול של ספרות, מאכל ומשקה, מביאה לתוצאה הפוכה ,לרוגז ולרוגז מעיים.
לעומת זאת כשבייאושו הוא נוטל עיתון יומי מלא בטריוויה, ומשליך אותו מעל פניו, הוא ננזף על ידי יצור רוחו "מלאך" שבשפתו העילגת עומד בתוקף על כך שעיתונות כתובה היא האמת! לא ספרי הקלסיקה , אלא סיפורי ההבל שבעיתון הם האמת ולכן הם מודפסים. היפוך ערכים מלא בסיפור קצר זה מתחילתו ועד סופו מושלם כאשר השד הדובר אליו מכנה עצמו מלאך, ברור שמלאך אמור היה לשאת "בשורה אמיתית יותר" למספר מאשר לתקף סיפורי רכילות צהובה בעיתון, אך פו בחר בכוונה ובהיפוך ערכים לכנות את הדמות מלאך.
דמות המלאך נראית למספר המבוסם במטושטש, כציור מושלם של הצייר ארצ'ימבולד, הדמות מורכבת כולה מכלי קיבול של יין ושיכר, והיא מן הסתם תמונת ראי של המספר השתוי עצמו, שאינו מוכן לראות בה דמות שמימית.
ולסיום תשובתו של המלאך למספר: " מה אני עושה מיט דה כנפיים ? מיין גוט! אתה חושב שאני עוף?" היא תשובה מחושבת. השימוש בשם האל "מיין גוט", אינה אקראית כמו הקביעה שמלאך אינו עוף ואינו בעל כנפיים.
המספר נאבק על דעתו על כך שסדר האירועים בעולם אינו אקראי לחלוטין ונובע מסיבה ומסובב ולא מהשגחה עליונה כלשהי השוללת הסבר להתרחשויות.
ההוגה הגרמני לודוויג פויירבאך כותב במבוא לספרו "מהות הנצרות",
אילו אלוהים היה אובייקט אפשרי לתודעת הציפור, כלומר אם הציפור הייתה חושבת על אלוהים, היתה זו ישות מכונפת: הציפור אינה תופסת ישות או דבר גבוה יותר או מאושר יותר, מאשר היות יצור מכונף. כמה מגוחך יהיה אם הציפור הזאת תבטא: "בשבילי אלוהים מופיע כציפור, אבל מה שהאלוהים הוא כשלעצמו, אני לא יודעת". עבור הציפור מופע הטבע הגבוה ביותר הוא טבע הציפור. קחו ממנה את התפיסה הזו, אתם לוקחים ממנה גם את התפיסה של הישות הגבוהה ביותר. כיצד, אם כן, היא יכולה לשאול האם אלוהים כשלעצמו הוא אכן בעל כנף ולא משהו אחר?
לשאול אם האלוהים כשלעצמו הוא מה שהוא נתפס אצלי, זה לשאול אם אלוהים הוא בכלל אלוהים, זה להתנשא מעל האלוהים שלך, להתקומם נגדו. כך פויירבאך.
בסיפור זה קורץ פו זה גם לסיפוריו האחרים, לאלה שההסתמכות על קטעי העיתונות מופיעה בהם. בין כמקור לסיפור עצמו ובין שעצם הקריאה בעיתון מופיעה כחלק מהעלילה, במיוחד בסיפורי הבלש המכוננים שלו ובמקרים המוזרים המדווחים בהם, דיווחי עיתונים על אירועים מוזרים שבסיפור זה הוא שולל תכלית השלילה, אם כי בהומור.