top of page
תמונת הסופר/תאבי גולדברג

מהדורת ספרי פו

 

The Set of  Poe

סיפור חג מולד מאת  ג'ורג' אייד

 

George Ade (1866–1944)

תרגם אבי גולדברג





ציידי הספרים (1907), ציור של האמן האמריקאי גורדון גרנט (1875-1962). שוחזר בגיליון 2 באוקטובר 1909 של Collier's

 

מר ווטרבי אמר לאשתו: "אני עדיין מתפתה לרכוש את המהדורה הזו של סיפורי פו. היום ראיתי אותה מוצגת בחלון ראווה, במחיר מופחת  לחמישה עשר דולר".

 "כן?" אמרה גברת ווטרבי, בהשתנקות פתאומית של רגש, כך היה נדמה  לו.

 "כן, אני ממש הייתי רוצה  לקנות אותה."

 "לא הייתי עושה זאת לו הייתי במקומך, אלפרד," השיבה.

 "יש לך כבר כל כך הרבה ספרים"

" אני יודע יקירתי שיש לי, יקירתי, אבל אין לי שום סט שלם של פו, וזה מה שאני רוצה הייתי שיהיה לי  כבר זמן רב - את המהדורה הזו שסיפרתי לך עליה, היא יצאה לאור והיא כה מוצלחת ".

"הו, לא הייתי קונה את זה, אלפרד," היא חזרה על דבריה, ונימה של רצינות מתחננת נשמעה בקולה.

"זו הוצאה כספית כל כך גדולה עבור כמה ספרים".

 "טוב, אני יודע, אבל —" ואז הוא עצר, מחוסר מילים להביע את הפתעתו המבוהלת מסירובה.

האמת תאמר כי מר ווטרבי ניסה תמיד  להיות בעל מתחשב, נדיב.

הוא הפיק עונג מהאנוכיות של נתינה, ומצא אותה מבורכת יותר מאשר מקבלה.

ביום קבלת המשכורת היה מפריש  לגברת ווטרבי סכום קבוע לכלכלת  הבית. הוא הוסיף לסכום זה קצבה להוצאותיה האישיות. הוא הפריש לעצמו רק סכום צנוע  ואת יתרת המשכורת הפקיד בבנק.  הוא החמיא לעצמו שהוא ממש מתקרב להגדרת "בעל לדוגמא".  למר ווטרבי לא היו הרגלים יקרים ולא היה תשוקה  לשום דבר יקר. כמו לכל אדם אחר, היה לו תחביב אחד או שניים, ואחד התחביבים המיוחדים שלו היה קריאה של אדגר אלן פו. הוא האמין שפו, מכל הסופרים האמריקאים, הוא ה"גאון" 

המילה "גאון" היתה כה שגורה ברחבי המדינה עד שהשימוש בה נשחק, ועכשיו אפילו ניתן לכל  גבר מובטל המגדל שיער ארוך או לכל גברת חסונת גוף הכותבת ומפרסמת את שיריה בעיתונים  כפריים.

במקרה של פו, טען מר ווטרבי שהוא "גאון", במשמעות הנכונה של המילה המתייחסת  לסופר שאינו נוהה, שאינו נסחף אחר תהליכי מחשבה רווחים, אלא "סופר הכותב מתוך השראה,איש שמוחו נוסק בעל כורחו לגבהים על-אנושיים, לתחומי הדמיון הטהור", או משהו מעין זה. בכל מקרה, מר ווטרבי חיבב את פו והוא רצה את המהדורה החדשה של ספריו.

תמיד  ריסן את עצמו, לא התיר לעצמו לבזבז את כספו על מותרות אלא אחת לשנה. והשנה, כך החליט,  המותרות צריכות להיות סט של ספרי פו. 

על כן, שערו בנפשכם את הפגיעה שחש ברגשותיו כאשר אשתו התנגדה לכך שהוא יוציא חמישה עשר דולר עבור מה שהוא חושק בו מעל כל דבר אחר בעולם.  כשהלך לעבודתו באותו יום הרהר בהתנהגותה של גברת ווטרבי. האם לא הוא זה  שמותיר  לה קצבה לבזבוז כסף? האם העיר אי פעם או מצא דופי בפזרנותה?

 האם היה משהו, שמץ של אי סבירות , כשביקש שיתירו לו להוציא את הסכום הקטן הזה עבור משהו שיקנה  לו שעות רבות של הנאה, ושיהיה גם בבעלותה של הגברת ווטרבי לא פחות מאשר שלו? 

הוא אמר לעצמו שבעלים  רבים היו קונים את הקובץ הזה  בלי להתייעץ בנשותיהם בכלל, אבל הוא (ווטרבי) תמיד השאיר לאשתו את כל ענייני כלכלת הבית והמשפחה. הוא אמר זאת לעצמו, כששמץ של מרירות חודר למחשבותיו, באשר  הוא כנראה אשם בכך  שהעמיד את עצמו ויצר במו ידיו  לעצמו את מעמד הבעל התלוי בחסדי אשתו.  כך בפשטות. האם לא אסרה עליו לקנות לעצמו כמה ספרים? ובכן, לא אסרה ממש , גם אם היא לא אסרה עליו במפורש הרי הצהירה שאינה רואה בעין יפה, לרכישת פו - לגביו  הרי זה הסתכם באותה תוצאה.

 מר ווטרבי תהה אם ייתכן שרק עכשיו הוא  מתחיל להכיר את טיבה של אשתו. האם אין היא  בעצם בתוך תוכה  אישה אנוכית?

האם היא הייתה נינוחה  וטובת לב ובעלת מזג נוח רק כשהתיר  לה לעשות כאוות נפשה?

האם לא יצא המרצע מהשק ומעכשיו ייווכח שהיא אישה מסוג אחר לגמרי?

האם הוא יעשה מעתה מה שבעלים רבים עושים – יבזבז את הכנסתו על מועדונים וסיגרים ושעשועים פרטיים, ויותיר לה רק קצבה קטנה?  שום דבר בכל עברו של מר ווטרבי כגבר נשוי לא פגע כל כך ברגשותיו והרס את אמונו באשתו כמו התנגדותה של גברת ווטרבי לרכישת הסט של פו. הייתה רק דרך אחת להסביר את זה. היא רצתה את כל הכסף לעצמה, או שרצתה שהוא יפקיד אותו בבנק כדי שתוכל לרשת אותו בבוא היום – אבל אלו היו מחשבות  מפלצתיות מדי. עם זאת, התנהגותה של גברת ווטרבי סייעה רק לחזק את חשדותיו המרושעים ביותר של מר ווטרבי.  יומיים או שלושה אחרי השיחה הראשונה היא שאלה:

"לא קנית במקרה את הקובץ  הזה של פו, נכון, אלפרד?"

  "לא, לא קניתי אותו ",

 הוא ענה, בקור רוח ובכמה שיותר עזות מצח.

 הוא קיווה לשמוע אותה אומרת: "טוב, למה שלא תלך עכשיו  לקנות  אותו? אני בטוחה שאתה רוצה בכך מאוד, והייתי רוצה לראות אותך קונה משהו לעצמך מדי פעם."

 זה היה מביע את מה  שאישה אוהבת ולא אנוכית אם זה מה שהייתה  אומרת.  אבל היא רק אמרה, "נכון; אל תקנה את זה,"

 והוא היה אומלל לחלוטין, כי הוא הבין שהוא התחתן עם אישה שלא אהבה אותו ופשוט רצתה להשתמש בו כסוס משא שיישא בעול,בנטל כלכלת הבית.

ברגע שמר ווטרבי עמד על קנקנה של אשתו, מרגע שהכיר באמת הנוראה של טבעה, החל להיזכר באפיזודות קטנות מלפני שנים, ועכשיו הוא צרף אותן יחד כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם שנעשה לו עוול עמוק. אירועים שוליים, שעכשיו  בהצטברות הזיכרונות, וכמעט מבלי ששם לב לכך, נאספו לכתב אשמה, הם הוכיחו שלגברת ווטרבי לא היה אכפת ממש מאושרו של בעלה מלכתחילה.

ובנוסף, מר ווטרבי החל להתבונן בה מקרוב, והוא האמין שהוא מוצא ראיות חדשות לחוסר הערך שלה. בתחילה, כשהתחיל להרגיש שהוא הוזנח, היה קודר. עצם התגלית הטרידה אותו, עכשיו הוטרד בחששות  לגבי מה שיתגלה עוד בעתיד. היא, אשתו לעומת זאת, הייתה מרוצה ושקולה בהתנהגותה.

  תקופת החגים קרבה ומר ווטרבי קיבל החלטה. הוא החליט שאם היא לא תרשה לו להוציא קצת כסף על עצמו הוא לא יקנה לה את מתנת חג המולד המסורתית.

 "אנוכיות היא משחק שאפשר לשחק בו גם בשניים ", אמר לעצמו.  יתר על כן, הוא החליט שאם היא תבקש ממנו כסף לצרכי חג המולד הוא ישיב : "אני מצטער, יקירתי, אבל איני יכול להוציא עוד כסף. אני כל כך החלטי בעניין  שאיני מרשה גם לעצמי לקנות אפילו כמה ספרים שאני רוצה כבר זמן רב. את לא זוכרת שאמרת לי שאני לא יכול להרשות לעצמי לקנות את המהדורה החדשה הזו של פו?"

 האם יש משהו שיכול להיות נשכני יותר מאשר סרקזם או מוחץ יותר מאשר  טעון הגיוני?

 הוא קיים חזר ושינן את  הנאום הזה שהכין עבורה. הוא דמיין לעצמו את ההשפלה שינחיל לה. את ההפתעה כשתגלה שבכל זאת יש לו "חוט שדרה", שיש לו עמדה  נחרצת, למרות הכל, בכל פעם שידובר בכסף.  אך לרוע מזלו התכנית שהכין לא התממשה, היא לא ביקשה ממנו כסף נוסף להוצאות החג  ולכן הוא נאלץ להסתמך על דרך נקמה חלופית. הוא ימנע ממנה את מתנת חג המולד הצפויה, וכדי שתוכל להבין את משמעות הנקמה במלואה, הוא יקנה מתנות לשני ילדיהם.    היה זה צעד חריג , הוא הודה בינו לבינו, אבל אולי זה ילמד אותה להתחשב קצת ברצונותיהם של אחרים. יש לומר שמר ווטרבי לא היה גאה לחלוטין בעוצמת נקמתו כשקם בבוקר חג המולד. הוא חש שהשיג את מטרתו, ואמר לעצמו שמניעיו אכן טובים וטהורים, אך עדיין לא היה מרוצה מעצמו. 

הוא פנה  לחדר האוכל, ושם על השולחן הערוך מול צלחתו, מונחת היתה קופסא ארוכה עטופה  באריזת נייר, ובה עשרה ספרים, שעל גב כל אחד מהם היה כתוב "פו".

 זו הייתה המהדורה שהוא בה חשק .

 "מה זה?" הוא שאל, ממצמץ באיטיות, באשר  מוחו טרם הצליח לקלוט באותו  רגע את גודל הבושה הנוראה שלו. 

"אני חושבת שאתה צריך לדעת, אלפרד," אמרה גברת ווטרבי, סמוקה ומצחקקת כמו תלמידת בית ספר..

 "אה, זה היית את ——"

"אלוהים אדירים, כל כך הפחדת אותי! באותו יום ראשון, כשדיברת על רצונך לקנות אותם ואמרתי לך שלא תעשה זאת , הייתי פשוט בטוחה שאתה חושד במשהו. קניתי אותם שבוע לפני כן".

 "כן – כן," אמר מר ווטרבי, מרגיש את צריבת מי המלח שזלגו ממצחו  לעיניו. באותו רגע הייתה נשמתו  כשל נשמת  חוטא אומלל שהוקע  על המוקד.

 "הייתי נחושה בדעתי לא לבקש ממך כסף כדי לשלם עבור המתנה שלך," המשיכה גברת ווטרבי.

"אתה יודע שהייתי צריכה לחסוך עליך ועל ילדים מהקצבה הרגילה שאתה נותן לי? אתה יודע שבשבוע שעבר כמעט הרעבתי אותך, ולא שמת לב לזה בכלל. פחדתי שתשים לב ".

לא, בכלל  לא שמתי לב לזה," אמר מר ווטרבי, בקול שבור, כי הוא היה מבולבל ומסוחרר.  המלאכית  הזו שהקריבה את עצמה – והוא לא קנה לה מתנת חג מולד!  זה היה מצב מפחיד, והוא המשיך לשקר כדי למצוא מוצא מהסבך. 

"ואת, אהבת את המתנה שלך?" שאל.

 "לא, עוד לא ראיתי אותה ,"  אמרה והביטה בו בפליאה.

 "לא קבלת אותה? אמרתי להם לשלוח את זה אתמול". 

הילדים הרעישו וצחקו, שמחים על המתנות שלהם בחדר הסמוך, והוא הרגיש שזו חובתו לשקר למענם. 

"טוב, אל תגלה לי מה זה " קטעה את מחשבותיו גברת ווטרבי.

"חכה עד שזה יגיע."

 "אני אלך להביא אותה ."

 הוא אכן נאלץ להשיג  עכשיו מתנה בכל מחיר. גם אם נאלץ היה לגרור את בעל חנות התכשיטים מביתו בעצם חג המולד ולבקש ממנו לפתוח את הכספת הגדולה שלו.

 הטבעת שהוא בחר הייתה מעבר ליכולתו, זה נכון, אבל כשגבר צריך להשיב לעצמו את כבודו העצמי, המחיר אף פעם אינו גבוה מדי.

פורסם במקור בשיקגו רקורד, 28 בדצמבר 1897; פורסם באסופת ספורים בספר בבל: סיפורי שיקגו (1903).

 

 

 

 

                    שר המתנות

                         שר מתנות לחנוכה

 

     גם ילדי ישראל רוצים את סנטה קלאוס בחנוכה

                 

                            אבי גולדברג




ניקולס הקדוש (סנטה קלאוס), צילום: אבי גולדברג, בבזיליקה די סן ניקולה בבארי איטליה שם קבורים שרידי הקדוש


השנה מתקרבת אט אט אל קִצה, החורף הגיע וקור עז משתרר ברחבי העולם המערבי, הימים המתקצרים משאירים מעט שמחה בלב המבוגרים. אולם דווקא אז גואה לב הילדים, התאריך הולך וקרב, ילדי העולם מצפים בכיליון עיניים לבואו של חג המתנות. זמן רב אני חש שיש צורך עמוק להסדר כולל של נושא המתנות גם בישראל. לצערי, הממשלה עסוקה במתווה השתמטות החרדים  ולא במתווה המתנות, ואילו הנושא המטריד את אלו שאין להם עדיין זכות בחירה – הילדים – נותר יתום. הבה ננסה להבין את המתרחש בתחום הפרוץ: תחום התשורות לילדים. הזנחה רבת השנים גרמה לכך שהמתנות ניתנות על פי מועדי השנה היהודית: בראש השנה מעניקים, בדרך כלל, כלי בית מיותרים שאין בהם לשמח לבב ילדים; ממנהג מתן דמי חנוכה, לצערם של הקטנים, מתעלמים רוב המבוגרים; משלוח מנות בפורים מבוסס על החלפת דברי מאכל בלבד. גם מתנות לימי הולדת, שריבויים גורם לזילות השי, אינו פתרון למאווי הנפש של הקטנים. ובפסח, האפיקומן, מבייש זאטוטים היורדים על ארבע בחיפוש עקר אחר מצה יבשה, בתקווה לזכות במתנה מהסבא. בקיצור הזנחה גמורה. לא, איני דורש להקים ועדת שרים, שהרי אנשים בתפקידים ציבוריים רמים במדינתנו הכשרה, התרגלו לקבל מתנות כדבר של יום יום, ולא יבינו את מצוקות האזרח הקטן. לכן דרוש מינוי מידי של שר מתנות! הפתרון המומלץ מבוסס על ניסיון שנצבר בארצות נאורות. יש למנות איש מבוגר, נשוא פנים, לבן זקן, לבוש באדרת אדומה, רכוב על מרכבה קלה רתומה לשישה איילים, המגיע בסערה מהקוטב הצפוני, כשבאמתחתו אין ספור מתנות לכל הילדים. ברור שקול צעקה רם יעלה למשמע ההצעה. המקפידים על טוהר העם היהודי ישללו את מינויו של הקשיש החביב על רקע עברו הנוצרי, והצדק עמם. שכן חלילה וחס, אין אנו יכולים לסמוך על הערלים. מדוע שלא ננסה את פתרון הגיור? הרי בעבר כבר נוסה פתרון זה בהצלחה במכבי תל אביב ובקבוצות ספורט אחרות. הן הכשירו ערלים, והטבילו אותם ליהדות ספורטיבית. לקבוצת מכבים מנצחת דרוש לפעמים ערל מגוייר כהלכה, כך גם בתחום המתנות. אם דואגים אנו לאושרם של ילדינו, יש לפעול לאלתר. עלינו להביא את המומחה מספר אחת בעולם למתנות: סנטה קלאוס. ואם יש שמץ של נוכריות בדמות הזו, הבה נגיירו גיור כהלכה. שחקן החיזוק המומלץ היה הקדוש ניקולס שחי במאה הרביעית לספירה באסיה הקטנה, היא טורקיה האסלאמית של היום, שהייתה בעבר הרחוק חלק מהאימפריה הרומית הפגנית, טרם כניסתה תחת חסותו של היהודי הצלוב ומאמיניו הנוצרים. ניקולס הגן על קהילת הנוצרים הקטנה בעוז רוח ועשה מעשים טובים כמצווה על כל נוצרי, ובכללם מתן עזרה וסיוע חומרי למאמינים. שמעו ותפארת מעשיו יצאו למרחוק, ולאחר מותו הפך לקדוש כמקובל בכנסייה הקתולית. מעריציו מהצד השני של האימפריה, סוחרים מהעיר בארי שבדרום המגף האיטלקי, הגיעו לקברו של הקדוש שהסתלק לעולמו ב-6 בדצמבר (הוא יום ניקולס הקדוש), והעבירו את שרידיו בחשאי לקבורה בעירם. בבארי קברו אותו ברוב פאר, והקימו לכבודו בזיליקה מפוארת העומדת על תילה עד היום. זכרו של הקדוש לא נשכח לחלוטין, והוא קשור, אמנם בקשר רופף בלבד, לאיש המצחיק בעל הזקן הלבן והכרס, המחלק מתנות לילדים, סנטה קלאוס, המוכר גם בשם Noel Père או St. Nick. חלפו אלף שש מאות שנים ויותר, ודמותו של הקדוש הנוצרי שינתה צורה ותוכן. הקדוש של קהילות נוצריות הותמר, בסיוע סופרים אמריקאים וקריקטוריסט חביב בשלהי המאה התשע עשרה, לקוסם מהאגדות, שכל מטרת קיומו היא להגיע אחת לשנה ולשנות את החג המשמים – יום הולדתו של המשיח מבית לחם – ליום חג שמח לילדים. אני מציע למנות לאלתר, בטרם תצא שנת 2024 לריק, את סנטה קלאוס לשר המתנות ובנוסף להעניק לו את הסמכויות של יו"ר קק"ל, על מנת שייטע כבר בט"ו בשבט הקרוב יערות אשוח, מהם אפשר יהיה לכרות די עצים שיוצבו בבתי ישראל ויקראו chanuka bush כמיטב המסורת של אחינו יהודי אמריקה הנבונים, תחתם יערמו מדי חג חנוכה מתנות לרוב לכל ילדי ישראל.

 

 

פורסם לראשונה ב 2015

 

bottom of page