דף מיומנו החילוני של משוטט
מגדלים בתל-אביב צילום: גד קולר
וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל-נְהַר-כְּבָר
מגדלים פורחים לעת ערב החניתי את המכונית ברחוב סולד, לא הרחק מרחוב שאול המלך הסואן, כדי שלא להסתבך בסבך הבנייה המגלומנית שמעבר לכביש "דרך בגין", או לשעבר "דרך פתח תקווה", שם הוזמנתי לבדיקת רופא בבניין רב קומות מאוד, ראשו נוגע בשמיים. הבניין אינו על נהר כבר אלא על ואדי המוסררה, לימים איילון, ועכשיו "מידטאון". המגדל הענק שמסביבו חדקי עגורנים כתומים, משתלחים לעת ערב, מוארים בזרקורי ענק כדי שהעבודה תימשך גם בחשיכה, מרתיע אותי. פעם, כמו שאומרים מדריכי תל אביב לתיירים של שבת בבוקר, היו כאן פרדסים של גרמנים, לא על גדת נהר הכבר אלא על גדת המוסררה, מדרום לשכונה זַרוֹנָה וילהלמה היפה שבנו לעצמם ללא עזרתו של רוטשילד. אני ממעט לבקר רופאים, ואם אני עושה זאת אני מעדיף כאלה שעדיין נמצאים במרפאות בקומת קרקע בחצר, בין כלב נובח לפחי אשפה, רצוי ברחוב מלצ'ט או ברחוב שלמה המלך. לא במטוס ולא באוניה אלא על גב גמל מעופף אשיבך לתל אביב גמל מעופף השבוע חשבתי על אותם ימים רעים של ה"ספר הלבן", גזירות הבריטים שבהן נאסר על עליית יהודים לארץ ישראל המנדטורית ונקצבו מיעוט שבמיעוט סרטיפיקטים, היתרי עלייה. עתה אנו עומדים נדהמים לנוכח סגירת קווי התעופה לישראל ומניעה מאזרחי ישראל לצאת או לשוב למדינתם העצמאית מאז 1948. מי שחשב שאפשר לרמות את כולם כל הזמן, צדק. ההגבלות חסרות השחר והבזויות הנאכפות על ציבור מסוים אבל מתירות לציבור אחר להגיע לארץ הן מעשה נכלים שמצליח לעבור בקלות, כמו השבתת בתי ספר חילוניים של הזרם הממלכתי לעומת לימודי ילדים בחינוך החרדי הנמשכים ללא רתיעה. בשנת 1932 הוקם פסל מוזר כסמל התערוכה הבין-לאומית הראשונה שנערכה בארץ ישראל, יריד המזרח. הפסל, פרי רוחו של האדריכל אריה אלחנני, הפך לייצוג אייקוני לחולמי ואוהבי תעופה מאז הצבתו בגני התערוכה בסוף רחוב דיזנגוף. כשהייתי נער ורציתי לצאת לחו"ל היה אבי אומר לי שאין שום מניעה, אבל במקום כסף לממן את הנסיעה הוא יעניק לנוסע הצעיר תובנה בלשונו החדה, וביידיש עסיסית ייעץ לי שאקנה דג פיטלינג (מליח) ואפליג על גבו למחוזות רחוקים. ולכם משלמי מיסים, פנסיונרים, יוצאי צבא, אזרחים מן השורה שאינם בקיאים בהלכה היהודית, אני מציע לאמץ את הגמל המעופף התלמודי, אולי על גבו תצאו ותשובו מהארץ, כמו אותו עד על פי המדרש שחלף מסורא לנהרדע באותו יום, מהלך של מאה פרסאות, על גבי "גמלא פרחא".