מאת צ'ארלס דיקנס - פורסם 1840
תרגום והקדמת דברים אבי גולדברג
The Waal River near Nijmegen, 1641.
A Confession Found in a Prison in the Time of Charles the Second
התרגום לעברית המובא לסיפורו של דיקנס בשל הדמיון בינו לסיפורו של א. א. פו שפורסם מספר שנים לאחריו והפך לאחד מסיפוריו הנקראים של אומן סיפורי האימה, פו. The tell tale Heart, שתורגם פעמים רבות לעברית. סיפורו של רוצח פסיכופת, בעברית תורגם ל"הלב המסגיר" או "הלב המדובב", מספר על רצח מתוכנן בדם קר ללא מניע של ממש. א.א.פו השתמש במתכונת זהה למסופר על ידי צ'ארלס דיקנס, כלומר מעשה בגבר פסיכופת ,איש הנתפס לפתע באמצע חייו באובססיית רצח ,אותה הוא מממש לאחר תכנון קפדני ובקור רוח ומודעות עצמית מלאה למעשיו. שני הסיפורים הם מונולוגים של רוצחים פסיכופתים, שאינם מעלים בקורא שמץ של אמפתיה, הבנה למעשיהם או רגשי סלחנות כלפיהם.
יוסף צדקה, מראשוני מתרגמי הסיפור של א. א. פו "הלב המדובב*, ידידו וחברו לדרך של זאב ז'בוטינסקי [שתרגם משירי א. א. פו לעברית] ועימו חלק את הערכתו לסופר אמריקאי מוכה הגורל, כותב כי ערך לקסיקון קטן של אמצעי המוות והרצח בהם נקטו גיבורי סיפוריו של פו ומצא שלוש מאות מהם....
נשאלת השאלה מה מצא פו לכתוב סיפור הדומה כל כך לסיפורו של דיקנס?, מדוע לא הסתפק בארסנל הטירוף שלו כדי לכתוב את סיפורו הידוע
שרתי בצבא הוד מלכותו בדרגת לוטננט בצבא, בין היתר שירתי גם בחו"ל במערכות של 1677 ו-1678. עם חתימת אמנת השלום בנימגאן, Nijmegen [הולנד] שבתי הביתה, השתחררתי מהשירות ופרשתי לאחוזה קטנה השוכנת מספר קילומטרים מזרחית ללונדון, אותה רכשתי לאחרונה בזכות אשתי.
הלילה הוא הלילה האחרון שנותר לי לחיות, ואני אציג את האמת העירומה ללא כחל וסרק. מעולם לא הייתי אדם אמיץ, ומילדותי תמיד הייתי נחבא אל הכלים, מסתגר וגם זועף וחשדן. אני כבר מדבר על עצמי בלשון עבר, כאילו עברתי מן העולם; כי בזמן שאני כותב שורות אלו נחפר קברי, ושמי נכתב בספר השחור של המוות .
זמן קצר לאחר שובי לאנגליה, נפטר אחי היחיד שחלה במחלה ממארת. מותו לא גרם לי כמעט לזעזוע, אפשר לומר שלא חשתי כלל צער עם מותו. כי מאז שהתבגרנו התרופף הקשר בינינו. אחי היה גלוי לב ונדיב, הוא היה נאה ממני, מוכשר יותר ובאופן כללי אהוב על הכלל. אלה ממודעיו שחיפשו את קרבתי בחוץ לארץ או בבית, כי היו חברים שלו, רק לעתים רחוקות המשיכו לקיים את הקשר עמי. בדרך כלל היו אומרים, כבר בשיחתנו הראשונה, שהם הופתעו למצוא שני אחים שונים כל כך בנימוסיהם ובהופעתם החיצונית. הייתה זו דרכי להוביל אותם לכך שיאשרו את דעתם עלי, כי ידעתי ביני לביני אילו השוואות הם ממילא עורכים בינינו לערוך ובאשר קינאה כרסמה את ליבי, ביקשתי להצדיקה, את הקנאה העזה הזו בפני עצמי.
נישאנו לשתי אחיות. הקשר הנוסף הזה בינינו, כפי שהוא עשוי להיראות לחלקנו כמקרב רק הפריד אותנו יותר. אשתו הכירה את טבעי היטב. מעולם בנוכחותה לא נאבקתי בקנאה הסודית או במרירות שבתוכי, אבל האישה הזאת ידעה ראתה את תוכי לא פחות טוב ממני. מעולם לא העזתי להביט בעיניה ברגעים כאלה, אבל מבטה היה מקובע עלי. מעולם לא השפלתי עיני על הרצפה ולא הסבתי מבטי לכיוון אחר, אבל חשתי שהיא תמיד מתעלמת ממני. הייתה זו הקלה בלתי ניתנת לביטוי עבורי כשרבנו, והקלה גדולה יותר כששמעתי על מותה מעבר לים. נדמה לי עכשיו כאילו איזו צלה של בשורה מוזרה ונוראה של מה שיקרה ודאי ריחפה מעלינו אז. פחדתי ממנה, עיניה רדפו אותי, מבטה המקובע והיציב חוזר אלי עכשיו, כמו זיכרון של סיוט אפל, וגורם לדמי להתקרר.
היא נפטרה זמן קצר לאחר שילדה ילד – בן. אחי בתורו על ערש דווי וכשידע שאין כל תקווה להחלמתו, קרא לאשתי ולילדו בן הארבע אליו. הוא הסביר ליתום כי הוא מפקיד את גורלו תחת חסותה של דודתו, והוריש לו את כל רכושו, ואף הורה בצוואה שבמקרה של מות ילדו, יעבור העיזבון לאשתי, וזאת כמחווה היחידה שהוא יכול לעשות לה על הטיפול והאהבה שלה לילדו. הוא החליף איתי כמה מילים שמחליפים אחים בעת צרה כזו וגינה את ריחוקנו הארוך השנים, ובהיותו מותש, שקע בתרדמה, שממנה כבר לא התעורר.
לנו לא נולדו ילדים; וכיוון ששררה חיבה עזה בין האחיות, תפסה אשתי מקום של כמעט אם לילד הזה, היא אהבה אותו כאילו היה שלה. הילד נקשר אליה בלהט, אלא שהוא הזכיר את אימו בתווי פניו ובמזגו, ותמיד לא סמך עלי.
אני בקושי יכול לסמן את היום בו עלתה התחושה לראשונה. אבל מהר מאוד התחלתי להרגיש לא בנוח כשהילד הזה היה בקרבתי. שמתי לב שבכל פעם בו אני מתעשת מאיזה הלך רוח רע, הוא נמצא שם ומביט בי. לא במבט של פליאה ילדותית גרידא, אלא במשהו עמוק יותר ומשמעותי בו הבחנתי לעתים קרובות כל כך באימו. זה לא היה פרי דמיוני, המבוסס על דמיון רב של תכונה והבעה המשותפים להם. אף פעם לא יכולתי להסתכל על הילד. הוא פחד ממני, אבל נראה היה שבו בזמן באינסטינקט כלשהו הוא מתעב אותי. ואפילו כשהיה נסוג לנוכח מבטי, כפי שהיה עושה כשהיינו לבד, כדי להתקרב אל הדלת, לא הסיר את מבטו, ועיניו הבהירות היו נעוצות בי.
אולי אני מוליך שולל את עצמי, אבל אני לא חושב שכשזה התחיל, הייתה לי מחשבה להרע לו. אולי בסתר ליבי לא נמנעתי מלהרהר עד כמה ירושתו תהיה שימושית לנו, ואולי ייחלתי למותו . אבל אני מאמין שלא הייתה לי שום מחשבה לגרום למותו. גם הרעיון לא עלה בי מיד, אלא בזחילה איטית מאוד, הופיע בתחילה במעומעם, במרחק גדול מאוד, כפי שבני אדם הוגים באפשרות של רעידת אדמה או על יומם האחרון; ואז מתקרב הרעיון יותר ויותר, ומאבד משהו מתחושת הזוועה ומחוסר הסבירות שלו, עד היותו לחלק בלתי נפרד כמעט ממהות וכוליות של מחשבותיי היומיומיות, ומתרגם עצמו לשאלה של דרכי מימוש ואמצעי זהירות ולא של עצם עשייה או הימנעות מעשיית המעשה.
בעוד כל זה מתחולל בקרבי, לא יכולתי לשאת את העובדה שהילד יבחין שאני מביט בו, ובכל זאת הייתי תחת כישוף ההופך את זה למין כורח להרהר בדמותו הקטנה והשברירית ולחשוב באיזו קלות ניתן לעשות זאת. לפעמים הייתי מתגנב לחדרו ומתבונן בו כשהוא ישן; אבל בדרך כלל התגנבתי לגן הבית ,מסתתר מאחורי עץ מציץ לעבר חלון החדר שבו היה שוקד על משימותיו הקטנות. ושם, כשהוא יושב על דרגש נמוך ליד אשתי, הייתי מביט בהם במשך שעות ישובים שם יחד, נרעד כמו אדם נקלה הנושא באשם לכל רשרוש של עלה, ועדיין חוזר שוב כדי להסתכל ולהתחיל מחדש.
לא הרחק מביתנו, אבל נסתר מהעין, וגם (אם נשבה הרוח) בטווח שמיעה, השתרע מקווה מים עמוק . ביליתי ימים שלמים בגילוף דגם מחוספס של סירה, שאותו השלמתי לבסוף והנחתי בדרכו של הילד. אחר כך הסתתרתי במקום שעל פניו יעבור הילד אם יתגנב לבדו כדי להשיט לשחות את הסירה שבניתי. ארבתי לבואו. הוא לא בא לא באותו יום ולא למחרת, אם כי חיכיתי מהצהרים עד רדת הליל. הייתי בטוח שצדתי אותו ברשת, כי שמעתי אותו מקשקש על הצעצוע, וידעתי שבהנאתו הילדותית הוא שומר אותו לצדו במיטה. לא חשתי עייפות או תשישות , אלא חיכיתי בסבלנות, וביום השלישי הוא חלף על פניי, רץ בשמחה, כששערו המשיי מתבדר ברוח, והוא שר, ירחם האל עלי!, שר בלדה עליזה, שבקושי הצליח לפענח את מילותיה.
התגנבתי אחריו, זוחל תחת שיחים הצומחים שם, ואף אחד מלבד השדים לא יבין באיזו אימה הייתי נתון, גבר חזק ובוגר, עקבתי אחר צעדיו של התינוק הזה שהתקרב אל סף המים. הייתי קרוב אליו, כרעתי על ברכי ונופפתי אליו בידי, כשהוא הבחין בצל שלי על גדת הנחל הסתובב אלי. ..
רוחה של אימו נבטה מעיניו. השמש הגיחה מבין העננים, וזהרה בשמים הבהירים, באדמה הבוהקת, במים הצלולים, בטיפות הגשם המנצנצות על העלים, כול הטבע היה עיניים. כל יקום האור הגדול היה שם כדי לחזות במעשה הרצח . אני לא יודע מה הוא אמר; הוא היה בן למורשת של גברים עזים. עדיין רך בשנים ככל שהיה, הוא לא השתופף ולא התחנף אלי. שמעתי אותו צועק שהוא ינסה לאהוב אותי, לא שהוא אכן אהב אותי, ואז ראיתי אותו רץ בחזרה לכיוון הבית. הדבר הבא שידעתי היה כי חרבי שלופה אחוזה בידי, והוא שכב לרגליי מת לחלוטין, דמו שתת פה ושם , אבל חוץ מזה הוא לא היה שונה מאשר הילד שראיתי בשנתו – באותה תנוחה, לחיו מונחת על כף ידו הקטנה.
לקחתי אותו בזרועותיי והשכבתי אותו – בעדינות רבה עכשיו כשהוא מת – בסבך. אשתי נעדרה מהבית באותו יום, ולא חזרה עד למחרת. חלון חדר השינה שלנו, חדר השינה היחיד בצד הזה של הבית, היה במרחק מטרים ספורים מהקרקע, והחלטתי לקבור אותו באותו לילה שם, בגינה. שום מחשבה על כך שנכשלתי בתכנון, שום מחשבה שהוא עשוי להתגלות לא חלפה במוחי. אל הכסף יש להתייחס עכשיו כעניין זניח, עלי לעודד את הסברה שהילד אבד או נחטף. כל מחשבותיי היו כרוכות אלו באלו והסתכמו בכך שעלי להסתיר את פשעי.
מה הרגשתי כשבאו לספר לי שהילד נעדר, כשהזמנתי מתנדבים לסרוק את השטח לכל כיוון, כשהתנשפתי ורעדתי מכול מאן דהוא שהתקרב למקום קבורתו, שום לשון לא יכולה לבטא את תחושותיי.. קברתי אותו באותו לילה. כשיצאתי מסבך הסוף והבטתי אחורה הכל היה חשוך. מלבד תולעת זוהרת שזרחה כמו עינו של האלוהים הפקוחה על הילד שנרצח. הצצתי מטה אל קברו כשהנחתי אותו, ועדיין היה שם אותו נצנוץ מעל חזה הגווייה , עין אש מביטה אל השמים בתחנונים, אל הכוכבים שצפו בי בעבודתי.
הייתי צריך לפגוש את אשתי, לבשר לה את החדשות ולתת לה תקווה שהילד יימצא בקרוב. את כל זה עשיתי – עם מראית עין מסוימת, אני מניח, של כנות, כי לא הייתי מושא לחשד. כך ישבתי ליד חלון חדר השינה כל היום, והתבוננתי במקום שבו היה טמון הסוד הנורא.
הוא נטמן בחלקת הגן שיועדה למדשאה חדשה, ואדמתה כבר תוחחה ולכן בחרתי בה. כך שעקבות המעדר שלי נטו פחות למשוך תשומת לב. הגננים ששתלו את הדשא בטח חשבו שאני משוגע. קראתי להם ללא הרף לזרז את עבודתם, רצתי החוצה ועבדתי לצידם, ירדתי ארצה ברגליי וזירזתי אותם בלהיטות מטורפת. הם סיימו את המשימה שלהם לפני הלילה, ואז חשבתי שאני בטוח יחסית
ישנתי — לא כמו בני אדם המתעוררים רעננים ועליזים, אבל כן ,ישנתי, עברתי מחלומות מעורפלים ואפלים שרדפו אותי, לחזיונות על מדשאה, שיד, או רגל, ועכשיו הראש עצמו צצים מגיחים ממנה. בשלב הזה תמיד התעוררתי והתגנבתי לחלון, כדי לוודא שזה לא התרחש באמת, ואז התגנבתי שוב למיטה. וכך העברתי את הלילה בהתקפי חרדה , קמתי ונשבתי למיטתי עשרים פעם, ושבתי וחלמתי את אותו החלום שוב ושוב – וזה היה יותר גרוע מאשר לשכב ער, כי כל חלום גרם לי סבל שנמשך כמו כל הלילה. פעם אפילו חלמתי שהילד חי, ושמעולם לא ניסיתי להרוג אותו. להתעורר מהסיוט הזה היה מנת הייסורים הנוראים מכולם.
למחרת ישבתי שוב ליד החלון, ולא הסרתי אפילו פעם אחת את עיניי מהמקום, שלמרות שהיה מכוסה בדשא, נראה רגיל בצורתו, גודלו, עומקו, וצדדיו המשוננים, חשוף לאור היום. כשמשרת חצה אותו, הרגשתי כאילו הוא עלול לשקוע פנימה; כשהוא חלף , בחנתי האם פסיעותיו לא חשפו מעט מהקבר, אם ציפור ניקרה שם, הייתי אחוז אימה שמא על ידי איזו היפוך עצום היא תסייע לגילויו, אם משב רוח חלף על פניו, בעיניי הוא לחש "רצח". לא היה מראה או צליל, תמים או שולי שלא היה כרוך בפחד. כך במצב זה של צפייה בלתי פוסקת לעבר הקבר ביליתי שלושה ימים.
ברביעי הגיע לשער האחוזה אדם ששירת איתי בחו"ל, מלווה בעמיתו קצין אף הוא שמעולם לא ראיתי. הרגשתי שאני לא יכול לשאת את זה שאני מחוץ לטווח הראייה של המקום. זה היה ערב קיצי, ואני בקשתי ממשרתי לקחת שולחן ובקבוק יין לגינה. אחר כך התיישבתי עם כיסאי על הקבר, כך הובטח לי שאף אחד לא יוכל להפריע עכשיו בלי ידיעתי, ניסיתי לשתות ולדבר.
הם שאלו לשלום אשתי, ומה הסיבה שהיא בחדרה, מקווים שלא הפחידו אותה בנוכחותם. מה יכולתי לעשות חוץ מלספר להם בלשון גמגום על אשר אירע לילד? הקצין, שלא הכרתי, היה אדם המשפיל מבטו, ועיניו נעוצות בקרקע בזמן שדיברתי. אפילו זה הפחיד אותי. לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שהוא הבחין שם במשהו שגרם לו לחשוד באמת. שאלתי אותו בחופזה אם הוא חושב ש... ועצרתי.
"שהילד נרצח?" הוא אמר והביט בי בעדינות: "הו לא! מה יכול אדם להרוויח מרצח של ילד מסכן?'. יכולתי לספר לו מה הרוויח אדם ממעשה כזה, אף אחד לא ידע טוב ממני, אבל אני שמרתי על שלוותי ונרעדתי כמו בחלחלה לעצם הרעיון.
הם טעו בהבנת רגשותיי, והשתדלו לעודד אותי בתקווה שהילד יימצא במהרה, הייתה בכך רווחה גדולה עבורי, כשלפתע נשמעה יללה נמוכה ועמוקה, והנה צצו מעל החומה שני כלבים גדולים, שחזרו על יללותיהם .
"כלבי דם!" זעקו מבקריי.
מה זה אמור היה להביע לגבי? מעולם לא ראיתי כלבים כאלה בחיי, אבל ידעתי מה הם כלבי דם ולאיזו מטרה הם באו. אחזתי במסעדי הכיסא שלי ולא אמרתי דבר ולא זזתי.
"הם ממש כלבי דם גזעיים ," אמר הקצין שהכרתי בחו"ל, "וכנראה שניצלו את החופש שניתן כדי לרוץ בטבע, ונמלטו מבעליהם" .
גם הוא וגם חברו פנו להביט בכלבים, שחוטמם נעוץ מרחרח בקרקע נעו בחוסר מנוחה, רצים הלוך ושוב, ולמעלה ולמטה, ולרוחב המדשאה, ומסתובבים במעגלים, מסתובבים כמו יצורי פרא, וכל הזמן הזה מתעלמים מנוכחותנו, אבל חוזרים שוב ושוב על היללות שכבר שמענו, ואז משפילים שוב את אפם ארצה ומרחרחים ברצינות פה ושם. כעת הם החלו להריח את האדמה בלהיטות רבה יותר מכפי שעשו עד כה, ואף על פי שעדיין היו חסרי מנוחה מאוד, הם כבר לא התרוצצו במעגלים רחבים כל כך, אלא התמקדו קרוב לנקודה אחת, וצמצמו ללא הרף את המרחק בינם לביני.
לבסוף הם התקרבו לכיסא הגדול שעליו ישבתי, ונבחו שוב את יללתם המפחידה, ניסו לקרוע את רגלי העץ של הכיסא שמנעו מהם להתמקד בקרקע שמתחתיו הקרקע שמתחת.
ראיתי איך אני נראה, בהבעת פניהם של השניים שהיו איתי.
"הם מריחים טרף," אמרו שניהם, כאחד.
"הם לא מריחים טרף!" קראתי.
"בשם שמיים, זוז!" אמר זה שהכרתי, ברצינות רבה, "או שיקרעו אותך לגזרים."
"שיקרעו אותי איבר אחר איבר, לעולם לא אעזוב את המקום הזה!" קראתי.
"האם כלבים ממהרים לקרוע למוות בני אדם , לנגוס בהם לחתוך אותם לחתיכות?'.
"יש כאן איזו תעלומה מצחינה!" אמר הקצין שלא הכרתי ושלף את חרבו.
"בשמו של המלך צ'ארלס, עזור לי לאבטח את האיש הזה."
שניהם התנפלו עליי והרחיקו אותי בכוח,למרות שנלחמתי ונשכתי ותפסתי אותם כמו משוגע. אחרי מאבק, הם אחזו בי בשקט, ואז, אלוהים אדירים! ראיתי את הכלבים הזועמים חופרים את האדמה ומפזרים עפרם באוויר לכל עבר.
מה עוד יש לספר? שכרעתי על ברכי, ובשיניים נוקשות התוודיתי בפניהם על האמת, והתפללתי שיסלחו לי. את זה שלאחר מכן הכחשתי את אשמתי , ועכשיו אני מודה בה שוב? שנשפטתי על הפשע הנורא , שנמצאתי אשם ונגזר דיני. שאין לי את האומץ לצפות את אבדוני, או לעמוד נגדו כגבר. שאין לי חמלה, אין לי נחמה, או תקווה, ואין לי חבר. שאשתי איבדה בשמחה לעת עתה את שפיותה שאפשרה לה להכיר את האומללות שלי או שלה. שאני לבד בצינוק האבן הזה עם רוחי הסרה, ושאני אוצא להורג מחר.
*א.א.פו מאה שנה למותו, יוסף נדבה עיתון הבוקר תשרי 1949 7.10. בצירוף התרגום לסיפור "הלב המדובב"