וחצי תאוותה ספר חדש מאת שולה ברנע.
בהוצאת פרדס
בעריכת יגאל שוורץ
עריכה לשונית ורד זינגר
וחצי תאוותה הוא שמה של הנובלה הפותחת את הספר והיא החלק העיקרי בו. לנובלה וחצי תאוותה נספחים גם חמישה סיפורים קצרים.
הקובץ החדש נקרא כמו המשך לקובץ סיפוריה הקודם של שולה ברנע "מה עוד לא קרה" https://www.yatushbaozen.com/%D7%A1%D7%92%D7%9F-%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%AA%D7%94
קווים מאפיינים בסיפוריה הם בחירת דמויות אפורות, חלקן המכריע בני מהגרים, ניצולי שואה מאירופה או מתפוצות אחרות, אנשים שגידלו את ילדיהם שהפכו לגיבורי הסיפורים לקיום צנוע נטול שאיפות.
חוסר היומרה הניסיון להשלים עם המציאות, הוא גם המאפיין המאחד את המפגשים בין המינים, בין הנשים והגברים המנסים למצוא בן זוג ולהקים משפחה. אין בסיפורים אהבות, תשוקות בלתי נשלטות. אין אביר חלומות וגם לא מלכות יופי מתנשאות. הדמויות מחפשות ומוצאות בבני זוגן מפלט מבדידות, השלמה עם הצורך לחיות יחד. אין רומן ואהבה גדולה שמתפוגגת ואין אכזבות קורעות לב. האכזבות קיימות מעצם הקיום הצנוע, הבינוני, ככורח שהדמויות לוקחת על עצמן ומשלימות עימו מלכתחילה.
כשקוראים את ההתרחשויות, העלילות הקצרות של הדמויות, חש הקורא שהוא שאולי נזדמן לו אחד או אחת מהן בחדר ההמתנה לרופא בקופת חולים ,או מישהו שנדחק אחריו בתור במרכול.
אנשים החיים את היום יום ללא תקווה ללא שיחוו התעלות כל שהיא, גם כשבא בן לעולם לגלילה הרופאה, השמחה מוצנעת ואפילו מואפלת מרגע הלידה, משמתגלה שלוולד תסמינים אוטיסטיים, בעוד גלילה מתייסרת במיטת היולדות בעלה זליג רץ לקנות תרופות לכלבו נהרו הסובל ממיחושים.
הכתיבה המינורית הפונה ומתארת את הדמויות ומשתתפת בשפתם, לפעמים מצמררת בניגוד בה היא מעלה סצנות אלימות כאילו הן חוויות שנחוות כחלק הכרחי מהקיום של הדמויות ,כמסלול מכשולים הכרחי של החיים. האונס של גלילה בהודו באוטובוס לעיני הנוסעים נקרא כמו אפיזודה רגילה יום יומית שחוות נשים בערים גדולות בהודו, עונש שיש על נשים לרצות, כגורל שאינו משתנה. החוויות והניסיונות של ד"ר גלילה בשליחות בהודו, תיאורי גברים מסורסים בסירוס כימי בהם היא מטפלת, שונות במהותן מחוויות הרופא הישראלי בספרו של א.ב. יהושע, השיבה מהודו, שונות בתכלית מחוויות של בנג'י גם הוא רופא צעיר המחפש את מקומו בבית החולים ונקרא כמו גלילה הרופאה גיבורת הנובלה וחצי תאוותה, לשליחות להודו. אך המשולש הרומנטי הישראלי של א.ב. יהושע, עומד בניגוד למנעד החוויות של גלילה וזליג. חיי היום יום שלהם והניסיון לשמור על קשר הנישואין שלהם נבחנים בכל רגע בעיניה של גלילה הרופאה המצפה לזוגיות טובה יותר ו"זוכה" במפח נפש כשזליג בעלה המשועמם יוצא עם חברו משכבר הימים הנקלע למסלולם של בני הזוג, ופוגע ברקמת חייהם כשהוא מפתה את זליג בביקור בבית בושת.
הודו מהווה מבחנה וקטליזטור להעצמת רגשות של בני הזוג מהיותה מקום כה שונה, זירה לא מוכרת בה צריכים גיבורי הנובלה להמשיך ולתפקד כזוג ישראלי שאינו שותף למערכת הערכים של החברה אליה נקראו.
אפשר לומר שקו האלימות והסבל הנשי נמשך גם בסיפורים הקצרים בספר, כמו בסיפור פיסת נייר, אודות נזירה[שם] הנאנסת שוב ושוב בידי חמיד, וכעבור שנים חומד חמיד את בתו אלכסה מבלי לדעת בי היא פרי אינוסיו את אמה נזירה.
בתי חולים, הורים מזדקנים ,חולים, צער וכאב מלווים יחסים אנושיים מעוותים, מכל דרגות הקשת, וקשה למצוא בהם נחמה או מזור .
הראליזם המוגזם, אולי בא לטלטל את הקורא הנינוח להתעורר ולראות סביבו את הסבל שכופים בני המינים האחד על רעהו ,כגזירה שאינה ניתן כלל לשינוי.
הספר, ערוך למופת ,קריא ומומלץ .