ושוב פורץ לו מחדש הויכוח בדבר השמעת יצירותיו של ריכרד וגנר, ושוב אותם המתנצחים האם להשמיע או להימנע מהשמעת יצירותיו בפומבי . המלחין ריכארד וגנר עצמו אינו שווה כיום הצדקה או גינוי הוא היה יוצר גאון של מוזיקה ואנטישמי גרמני של המאה ה-19 שמת בשנת 1883.
וגנר. להחרים?
"כל אנטישמי והיהודי שלו": האובססיה של ווגנר הייתה ג'קומו מאיירברג ,היהודי שניהל את הסצנה המוזיקלית הפריזאית בשנים בהן וגנר ניסה לפלס שם ללא הצלחה את דרכו וכן צאצאו המצליח של משה מנדלסון -היהודי המפורסם ביותר בגרמניה - המלחין פליקס ברתולדי מנדלסון. את שורשי האנטישמיות שלו אפשר אולי גם לחפש בחוסר הוודאות שלו לגבי זהותו והחרדה שליוותה אותו מצעירותו כי הוא צאצא של אב יהודי שניהל רומן עם אימו.
האנטישמיות של וגנר לא לוותה באלימות או בסיוע לאלימות פיזית כלפי יהודים וקישורה לאלימות הנאצית הוא השימוש הוולגארי בדיעבד שנעשה במוזיקה על ידי היטלר. מוזיקה שהפכה בידי הנאצים למוזיקת מוות הנטועה ברגשות ניצולי השואה המזהים אותה עם האובדן האכזרי. השאלה העומדת על הפרק אם כן הינה: האם לכבד רגשות עמוקים אלו אם לאו.
המלחין הגרמני קארל אורף ,שיצירתו "כרמינה בורנה" עולה על כל במה ומתחת לכל עץ רענן במדינת ישראל, כתב אותה בחסות השלטון הנאצי והשמיע אותה ב-1937 בהשמעת בכורה. קארל אורף פעל בגרמניה הנאצית ושיתף פעולה לפחות על הצד התרבותי עם השלטון הנאצי ואילו ריכרד ווגנר היה כבר בין המתים כשנהגה הרעיון הנאצי במוחו הקודח של היטלר. זה סליברטאי וזה "מוחרם" במרכאות שהרי ההחלטה להשמיע או לא, היא מצפונית ועניין של טעם ציבורי וטוב שכך.
שנאת יהודים ששמה המודרני הוא אנטישמיות הייתה והינה מנת חלקם של אינטלקטואלים ואומנים ברחבי אירופה אשר לגבי יצירותיהם אין ויכוח בציבוריות הישראלית כמו פרדיננד סלין, ש"המסע אל קצה הלילה" שלו הוא נחשב למיטב הספרות העולמית של המאה העשרים - הוא האיש שכתב כתבי שטנה אנטישמיים חריפים ואף שיתף פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאצים בצרפת הועמד לדין והורשע שלא בפניו.
ג'ורג' אורוול במאמר משנת 1945 על האנטישמיות בספרות האנגלית מטפל באנטישמיות הגלויה והסמויה של מיטב הסופרים האנגלים, שלשלת הנמתחת מצ'וסר ועד ט.ס.אליוט , ג' . ב. שואו, אלדוס הכסלי ועוד רבים ו"טובים" . "היהודי ממלטה" של מרלו מהווה דוגמא לאנטישמיות גלויה ומעטים, שהבולט שבהם הוא צ'ארלס דיקנס, לא נתפסו לאנטישמיות. ואם נרחיק מזרחה נפגש עם חוסר חיבתו של דוסטוייבסקי ל"ג'יד" וסלידתו של טולסטוי מיהודים, דעה שהופנמה בחברה הנוצרית במשך שנים והדברים ידועים.
השאלה עד מתי יוחרם וגנר אינה במקומה. ה"חרם" אינו מטעם המדינה או רשויותיה, אלא הוא נובע מהסכמה רחבה של חובבי המוזיקה לכפוף עצמם ולכבד רגשות של ניצולי השואה. השאלה בקונטקסט הרחב יותר היא האם למרות שנאת היהודים של יוצרים מכול התחומים, נדיר את יצירותיהם ממחוזותינו?
על פי הנראה התשובה היא שלילית ועם חלוף הזמן כשהשמעת המוזיקה של וגנר לא תפגע ברגשות רבים יש להניח שהיא תושמע.