מאת וושינגטון אירווינג 1824
תרגום אבי גולדברג
חודש אוקטובר התקבע כחודש קודר, חודש בו הסיפורת הגותית עושה לה חג והוא אפוף בסיפורי אימה, ובסיפורי ערפדים, ומומיות מהלכות, במכשפות מעופפות , ובביקורי רוחות מתים. באוקטובר צצות האגדות המזוויעות ונוטפות הדם מהעבר, מהימים הקדומים בהם אירופה הייתה אפלה מכוסה ביערות עד ושוב ושוב צפים פחדי העבר ועולות המעשיות כמיטב יכולתם של סופרים ואנשי קולנוע ותיאטרון לעצב את הפחד האנושי, כשהימים קצרים ואפלים והקור חודר עצמות. זהו החודש שבסופו נחוג חג כל הקדושים בכנסיות , או ההולואין בחוצות, ובלבד שתרחיקו עצמכם מבתי הקברות .
אחד מהמוטיבים המוכרים בסוגה זו היא הראש הכרות או ראשו הכרות של הרוכב. הקורא הישראלי נחשף אליו בצעירותו בספר הידוע- פרש בלי ראש סיפור מוזר מערבות טקסס.
צילום כריכת הספר בהוצאת אסטרולוג מתוך אתר סימניה
זהו ספר הרפתקאות קלאסי ממחצית המאה התשע עשרה, מאת קפטן תומאס מיין ריד, האירי, שפורסם ב- 1866. ספר שהיינו מכנים היום טלנובלה מרתקת בת עשרות פרקים, ספורים המתרחשים ברחבי טקסס, שזורים זה בזה, אודות מאבקי שליטה וכוח, על המאבק על אדמה על עדרי בקר ועל תשוקות בני אדם.
"הפרש בלי ראש" מופיע כבר בפרק המבוא לספר, ומבוסס על אגדה נושנה מאמריקה הארץ רחבת הידיים, אגדה שנדדה מהמזרח, מניו יורק אל הדרום, לטקסס ונבלעה בעלילה הסבוכה של הספר .
למעשה, היה זה הסופר וושינגטון אירווינג הראשון שהעלה את אותה אגדה אודות הפרש ללא ראש במתכונתה האמריקאית. ב-1820, כתב נובלה משעשעת, בשם - אגדת סליפי הולו, והיא מסתמכת על התרחשות במלחמת העצמאות של ארה"ב ב-28 באוקטובר 1776, ליד העיירה וייט פליינס, ניו יורק. חייליו של המצביא האנגלי האו הסיגו את חייליו של וושינגטון. במהלך הקרבות הותז ראשו של רוכב מחיל הפרשים ההסיאני, מפגיעת פגז. הוא היה אחד מאותם פרשים, שנלחמו לצד האנגלים , שכירי החרב מיומנים מנסיכות הסה גרמניה שנלחמו כאמור לצד האנגלים.
אגדת סליפי הולו בתרגום יהונתן דיין בהוצאת אבן חושן 2014
אירווינג לא המציא את הסיפור אודות הפרש ההסיאני כרות הראש. על פי סיפורי העם שרווחו באותו חבל ארץ, שכיר חרב ההסיאני שראשו נערף על ידי פגז תותח – הוא הרוכב כרות הראש האפל, שנותר וממשיך לשוטט בלילות בהרי הקטסקיל בניו יורק לא הרחק מכפר, שתושביו המקוריים היו מתיישבים הולנדיים, בשם סליפי הולו.
אגדת הפרש הגרמני כרות הראש מהרי הקטסקיל קדומה אף יותר והגיחה מאגדות גרמניות קדומות, בהם מופיע הפרש ללא ראש בגרסאות שונות. Der KopfloserReiter ,לעתים הוא מתואר כאביר בשריון, המופיע בלילה שליח המוות הפוגע במי שרואה אותו או במי שהוא נוגע בו. בחבל הריין, זהו אציל גרמני חסר ראש. הוא עוקב אחר צעירות שיצאו לעת ליל, הוא נוגע בהן בחזן והורג אותן. וושינגטון אורווינג שסייר באירופה ושהה בה זמן לא מבוטל הכיר מן הסתם גם את הגרסה הגרמנית לדמות האגדית.
אלא ש"דיבוק" הראש הכרות ריתק כנראה את וושינגטון אירווינג והוא מופיע גם בסיפור הגותי שכתב בהתרחשותו בפריז, בימי המהפכה של 1789 ותרגומו מובא כאן.
אין ספק שהסיפור הזה וגם אגדת סליפי הולו השפיעו בין היתר על סיפורי האימה של א. א. פו, שהיה קורא נלהב של ספוריו של וושינגטון אירווינג.
ההרפתקה של הסטודנט הגרמני בפריז
מאת וושינגטון אירווינג
תרגום אבי גולדברג
בליל קודר של סופה וסער, בשעה מאוחרת, בימים הסוערים של המהפכה הצרפתית, חזר צעיר גרמני לאכסנייה בה התגורר, הוא פסע ברובע העתיק של פריז. ברקים הבליחו באור בוהק, ונפץ רעמים זעזע את הסמטאות הצרות שבתיהם נישאים בהן צעד הסטודנט.
"אבל ראשית עלי לספר לך על הגרמני הצעיר הזה".
גוטפריד וולפגנג היה צעיר בן למשפחה טובה. הוא למד זמן מה באוניברסיטת גטינגן, אך בהיותו בעל דמיון פרוע ואופי נלהב, הוא נסחף אחר תאוריות פרועות של זרם הפילוסופיה הספקולטיבית שלעתים קרובות כל כך בלבלו דעתם של סטודנטים גרמנים. בהיותו פרוש מחיי החברה, ונתון להשפעת הלכי רוחו הסוערים ולאופיים הייחודי של אותם לימודים בהם בחר, היה בשילוב הנסיבות הללו כדי להשפיע הן על אורח חייו, על בריאותו ועל נפשו הרגישה. ואכן בריאותו התרופפה ודמיונו שיטה בו. הוא התמכר להזיות ודמיונות על מהויות רוחניות, עד שכמו סוודנבורג, בנה סביבו עולם אידילי רוחני משלו. הוא פיתח הפרעה טורדנית , אינני יודע מאיזו סיבה, שהוא נתון תחת ישות עליונה שהשפעה רעה והיא אורבת לו.ישות המתנכלת לו בין שהיה זה כוח מרושע או רוח רפאים המבקשת ללכוד אותו ברשתה כדי להביא לאבדנו. רעיון זה השפיע על מזגו שהיה ממילא עגמומי גרם לדיכאונות, להלכי רוח קודרים ביותר. הוא נעשה מגושם בהליכותיו ומדוכדך ברוחו. מיודעיו גילו במהרה את המחלה הנפשית שלקה בה והסיקו שהתרופה הטובה ביותר עבורו הוא שנוי האווירה בה היה נתון. הוא נשלח, אם כן, לסיים את לימודיו בעיר העליזה והנוצצת פריז.
וולפגנג הגיע לפריז עם פרוץ המהפכה הגדולה. מלכתחילה נשבתה רוחו בקסמה של ההתלהבות המהפכנית, והוא הלך שבי אחר תיאוריות הפוליטיות והפילוסופיות של התקופה. כשמשטר הטרור השתלט על אירועי המהפכה, ומראות שפיכות הדמים שבאו בעקבותיו, היה בהם כדי לזעזע את אופיו הרגיש, ובכדי להמאיס עליו את המהפכנים ולהרחיקו שוב מהחברה ומהעולם והפכו אותו יותר מתמיד למתבודד.
הוא הסתגר בדירה מבודדת ברובע הלטיני, רובע הסטודנטים. שם, ברחוב קודר לא רחוק מחומות המנזר הקודרות של הסורבון, המשיך בחיפוש אחר תאוריות ערטילאיות האהובות עליו. לפעמים היה מעביר שעות בספריות הגדולות של פריז, אותן קטקומבות של סופרים שהלכו לעולמם, נובר במצבורי יצירותיהם המאובקות והמיושנות בחיפוש אחר מזון לתיאבון הלא בריא שלו. הוא היה, במובן מסוים, מפלצת, הניזונה מעצמות גרומות של שיירי ספרות נרקבת.
וולפגנג, שנחשב בודד ומתבודד, היה בעל מזג סוער, אך באותה עת הוא נסחף אחר דמיונו. בין היתר הוא היה ביישן ובור מדי בהוויות העולם מכדי להיטמע ביריד החיים הגועש סביבו. אבל הוא נותר מעריץ נלהב של יופי נשי, ובחדרו הבודד היה חולם בהקיץ לעתים קרובות, נישא ברגשי הערצה לנוכח צורות ופני נשים אותן ראה באקראי בשיטוטיו . דמיונו היה מקשט אותם דימויים נשיים בתכונות ומעלות טובות העולות בהרבה על המציאות. בעוד מוחו שרוי במצב נרגש של האדרת בנות המין היפה, חלם גם חלום שהשפיע עליו השפעה יוצאת דופן. בחלום הופיעה אישה בעלת תווי יופי נשגב. כה רבה הייתה השפעת החלום הזה והרושם שהותיר בו, שהוא שב וחלם אותו חלום שוב ושוב.
דמותה של האישה היפה שיופיה נשגב, רדפה את מחשבותיו ביום, את תרדמתו בלילה; הוא התאהב בלהט בצילו של חלום. מצב דברים זה נמשך זמן כה רב עד שהפך לאחד מאותם רעיונות שנוצקים לכדי קיבעון המייסר את מוחם של אנשים מלנכוליים, ולפעמים טועים לחשוב ולראות בתופעה זו שיגעון.
כזה היה גוטפריד וולפגנג, וכזה היה מצבו באותה עת שתיארתי אותו .
הוא היה בדרכו לביתו בשעת לילה מאוחרת בליל סער, צועד דרך כמה מהרחובות הישנים והקודרים של המארה, הרובע העתיק של פריז. הרעמים הרעימו בין הבתים הגבוהים של הרחובות הצרים. הוא הגיע לplace de grave, הכיכר שבה נערכו מידי יום הוצאות להורג לעיני הקהל. זוהרו של ברק האיר מעל הגגות של Hotel de ville העתיק, ונצנוציו המהבהבים האירו את הכיכר שלמרגלות הבניין. וולפגנג חצה את הכיכר הרחבה , הוא התכווץ באימה כשחלף על פני הגרדום, שהגיליוטינה נצבה עליו. היה זה בשיאו של שלטון האימה, כאשר כלי המוות הנורא הזה עמד הכן למלאכת הטבח, הלהב דרוך לפעולה, מקיז ראשים ללא הרף ודמם של האצילים והאמיצים ניגר ללא הרף. גם באותו יום שקדם ללילה ההוא ירד הלהב ללא הרף עמד בשירות עבודת הטבח. ועתה ניצב על המישורת הקודרת, בתוך עיר דוממת וישנה, ממתין לקורבנות טריים.
תחושת קבס אחזה בו, רעד חלף בגופו למראה המתקן הנורא, כשראה לפתע דמות אפלה, מכווצת למרגלות המדרגות שהובילו אל במת הגרדום . רצף חדש של הבזקי ברקים הבליח מעל וחשף את הדמות בצורה ברורה יותר. זו הייתה דמות נשית, לבושה שחורים. היא ישבה מכורבלת על אחת המדרגות התחתונות של הגרדום, רוכנת לפנים פניה מוסתרות בחיקה. קצוות תלתליה הארוכים והפרועים נסחפים על הקרקע בממטרי גשם שניגרו עליהם בשצף . וולפגנג השתהה. היה משהו נורא בייחודה של אנדרטה הזו של סבל אין קץ. מראיתה של האישה היה של מי שאינה מפשוטי העם. הוא ידע שהזמנים מלאים בתהפוכות, ושראשים רבים של אנשים הגונים, שפעם היו מונחים על כרים בשעת ליל זו, נדדו ברחובות כעת חסרי בית. אולי הייתה אישה זו מקוננת על מר גורלה לאחר שהגרזן האכזר גדע את שגרת חייה והותיר אותה חסרת כל ומיואשת. יושבת כאן וליבה שבור על סף הקיום, כאן במקום שהיקר לה גורש מארץ החיים לעבר הנצח. הוא התקרב, ופנה אליה במבע חומל. היא הרימה את ראשה ונעצה בו מבט פראי. מה הופתע מאשר התגלה לעיניו כשהבלח האור האיר על פניה ,היו אלה אותם פני אישה שרדפו אותו בחלומותיו. על קלסתר פניה החיוור היה נסוך מבע של מי שאינו יכול להתנחם, אף על פי כן היא נותרה יפה להפליא. נסער מרגשות גואים וסותרים, שוב פנה אליה וולפגנג. הוא אמר משהו על כך שהיא חשופה בשעה כזו לסכנות שטומן הלילה, ועל עוצמתה של הסערה המתחוללת, והציע ללוות אותה אל חבריה. היא הצביעה על הגיליוטינה במחווה של סימן נורא.
"אין לי חבר עלי אדמות!" אמרה.
"אבל יש לך בית," אמר וולפגנג.
"כן - בקבר!"
ליבו הו של הסטודנט נמס לשמע דבריה .
הוצאתו להורג של רוברספייר מקור הציור אינו ידוע מתוך ספריית גאליקה
"אם זר מעז להציע לך הצעה," אמר, "מבלי להסתכן בכך שלא יובן כהלכה, אני מציע את משכני הצנוע כמקלט ואת עצמי כחבר מסור. לי עצמי אין חברים בפריז, ואני זר בארץ. אבל אם חיי כפי שהם יכולים להיות לשירותך, הרי הם עומדים לרשותך, ואוכל לעשות זאת מיד יאונה לך רע בטרם תושפלי או תפגעי שוב".
הייתה רצינות כנה בהתנהגותו של הסטודנט שהשפיעה עליה. גם המבטא הזר שלו פעל להטות את הכף, היה זה סימן שהוא אינו תושב פריז. וכן, הייתה רהיטות בהתלהבותו האמיתית שאין לפקפק בה. הזרה חסרת הבית קבלה במנוד ראש את העזרה שהציע לה הסטודנט.
הוא תמך בה בהליכתה הכושלת ,וכשקרטעה על פני הגשר הפונט נף, מקום בו הופל פסלו של הנרי הרביעי על ידי ההמון. הסערה שככה, והרעם נשמע עכשיו מרעים מרחוק. כל פריז הייתה שקטה. הר הגעש הגדול של יצרים אנושיים נרדם לזמן מה, רק כדי לאסוף כוחות חדשים לקראת התפרצותו של היום הבא. הסטודנט ניהל את דרכו נמרצות ברחובותיו העתיקים של הרובע הלטיני, לאורך קירותיו האפלוליים של הסורבון, אל עבר בניין גדול ורעוע שבו התגורר. השוערת הזקנה שקיבלה את פניהם בהתה בהפתעה בחזיון יוצא הדופן של וולפגנג העגמומי בחברת בת זוג.
עם כניסתם לדירתו הסמיק הסטודנט, לראשונה, לנוכח הדלות והסתמיות של דירתו שנחשפה לעיניהם . היה זה רק חדר אחד, חדר מגורים מיושן - מגולף בכבדות, ומרוהט להפליא בשרידי פאר שחלף, שכן הדירה הייתה בעבר אחד מהחלק מאותם בניינים מפוארים בהם התגוררה אצולת הרובע. כתלי החדר היו עמוסי ספרים, ניירות, כל הציוד הרגיל של סטודנט כיסו אותו, ומיטתו עמדה בקצהו המרוחק של החדר.
כשהעלה את האור בחדר הייתה לוולפגנג הזדמנות טובה יותר לבחון את הזרה, הוא התבסם עוד יותר מיופייה. פניה היו חיוורות, אך הקרינו הגינות מסנוורת, שיער עורב סמיך ושופע הקיף את פניה ועוטר אותם. עיניה היו גדולות ומבריקות, עם הבעה חד-פעמית שאפשר היה לזהות בה פראות. ככל שהשמלה השחורה שלה אפשרה לראות את מתווה גופה, היא הייתה בעלת סימטריה מושלמת. כל המראה שלה היה מדהים , על אף שהייתה לבושה בסגנון הפשוט ביותר. האבזר היחיד בהופעתה שהיה בו נוי, הייתה מטפחת, או אריג שחור רחב כרוך סביב צווארה, משובץ יהלומים.
עכשין החלה המבוכה של הסטודנט כשהיה עליו להחליט כיצד לנהוג עם האישה חסרת הישע שהביא לדירתו. הוא חשב להקצות לה את חדרו ולחפש לעצמו מקום לינה במקום אחר. ובכל זאת הוא היה כה מוקסם מהווייתה , עד שנדמה היה שהוטל כישוף על מחשבותיו ורגשותיו, הוא הרגיש שהוא לא יכול היה להתנתק מנוכחותה. גם התנהגותה הייתה בלתי צפויה לפתע ודבקה בה קלות דעת . היא לא הוסיפה לדבר יותר בגיליוטינה, צערה שכך. בתשומת לבו של הסטודנט הצליח לרכוש את אמונה, ולאחר מכן, ככל הנראה, גם את לבה. ניכר היה בה שהיא הייתה נלהבת כמוהו, ועד מהרה הבינו שני הנלהבים כי הם משתוקקים האחד לרעהו, זה לזה.
בגחמה של התאהבות ממבט ראשון, הצהיר וולפגנג על תשוקתו אליה. הוא סיפר לה את סיפור חלומו המסתורי, וכיצד השתלטה על לבו עוד בטרם ראה אותה. היא הושפעה באופן מוזר מווידויו, והודתה שאף היא חשה כלפיו דחף בלתי ניתן להסבר באותה מידה. זה היה הזמן להסיק מסקנות מתבקשות ולפעול ללא רסן. דעות קדומות ישנות ואמונות תפלות הושלו, הכול היה נתון מעתה ל"אלת תבונתם". הגיע הזמן להשליך אותן מוסכמות ישנות לסל האשפה של ההשקפות של פעם, וגם את הרשמיות והטקסיות שחייבו קשרי נישואין החלו להיחשב בעיניהם לפתע כנטל מיותר. לאנשים ברמתם, כך חשו, די בתבונתם כדי לפעול, וממילא היה זה הבון טון החברתי שרווח בפריז בימים אלו. ווולפגנג היה ממילא איש שהיה נתון להשפעות תאוריות שרוחות הזמן המהפכני, ולא עמד מנגד לרוחות הליברליות של התקופה.
"מדוע שניפרד בכלל?", ליבנו ממילא מאוחד בעיני התבונה והכבוד שלנו הדדי . איזה צורך יש להיקשר בקשרים פורמאליים כדי לקשור את נשמותינו יחד ? " הזרה הקשיבה להצהרות האהבה הנרגשות שלו בהתרגשות: גם היא כנראה הגיעה לאותה הארה כמוהו.
"אין לך בית ואין לך משפחה", המשיך, "הרשי לי להיות הכול עבורך, או יותר נכון תני לנו להיות הכול אחד עבור רעהו. אם עדיין יש צורך בהתחייבות , קחי את ידי, אני מחויב כלפיך לנצח".
"לנצח?" אמרה הזרה בחגיגיות.
"לנצח!" חזר וולפגנג. הזרה אחזה ביד שהושטה לעברה : "אז אני שלך," מלמלה וצנחה לחיקו. למחרת בבוקר השאיר הסטודנט את אהובתו ישנה, ויצא בשעה מוקדמת לחפש דירה מרווחת יותר המתאימה לשינוי שחל במצבו. כשחזר, מצא את הזרה עדיין שוכבת כשראשה שמוט מעל המיטה וזרוע אחת משוכלת מעליה. הוא פנה אליה, אך לא נענה. הוא התקדם לעברה בכדי להעירה משינה בתנוחה הלא נוחה בה מצא אותה. כשאחז בידה, היא הייתה קרה - ללא דופק, פניה היו חיוורות ומחרידות. במילה אחת, הייתה זו גווייה.
מזועזע ותזזיתי הוא הבהיל את דיירי הבית. התפתחה מהומה רבה ובלבול. המשטרה הוזעקה. קצין המשטרה שהגיע נכנס לחדר, הוא החל לבחון את הגופה.
"בשם האלוהים הגדול!" קרא "איך הגיעה האישה הזאת לכאן?"
"אתה יודע עליה משהו?" שאל וולפגנג בהתרגשות.
"אם אני יודע מי היא ?", השיב הקצין,
"האישה הזו נערפה אתמול בגיליוטינה ".
הקצין צעד קדימה לעברה, הוא התיר את הצעיף השחור שהיה כרוך סביב צוואר הגופה, וראשה התגלגל על הרצפה!
הסטודנט פרץ בזעקות טירוף. "השד! העין הרע השתלט עלי!" צווח
"אני אבוד לנצח".
הם ניסו להרגיע אותו, אך לשווא. הוא היה אחוז בפחד איום שהרוח הרעה החייתה מחדש את גופת המתה כדי ללכוד אותו. דעתו נטרפה והוא מת בבית משוגעים.
כאן סיים האדון הזקן עם הפנים סחופות הטרדות את סיפורו.
"והאם באמת התרחשו דברים אלו ?" שאל האדון הסקרן.
" אמת לאמיתה שאין להטיל בה ספק," השיב האדון הזקן. והוסיף:
"שמעתי את הסיפור מהמקור הטוב ביותר, מפיו של הסטודנט, הוא סיפר לי על כך בעצמו בבית המשוגעים בפריז".
הסוף