פסח, פסחא, וישועות
א. בימים אלה, כשאלפי קשישים מתים ברחבי העולם ללא שיזכו לנחמה אחרונה של קרוביהם ליד ערש הדווי, כמהה גם האיש חסר האמונה לנחמה רוחנית מסוג כלשהו.
השנה פסח ופסחא דרים בכפיפה אחת, וההזדמנות של סמכות דתית כלשהי להעפיל מהבינוניות של טקסי בעור החמץ ומהסתמיות החילונית של ריטואל הסדר, ולומר את דברה, נגוזה. ככול שחולפים הימים ומוראותיהם, רק שידפון של סטטיסטיקות מוות מפי פקידי רשות אפורים ללא מילה מההנהגה רוחנית או החילונית נשמעת.
גם אחינו הנוצרים שקועים עד צווארם במציאת מסתור מהמגפה, ללא מנחם רוחני וללא מדריך שינווטם בעת רעה זו.
ביעור ושריפת חמץ, הרצליה 2020 צילום אבי
ב. חודש אפריל של המגפה, הוא חודש האביב, הפותח גם את הפואמה המודרנית של ט.ס. אליוט "ארץ הישימון" בבשורת המוות.
I. The Burial of the Dead
April is the cruelest month, breeding
Lilacs out of the dead land, mixing
Memory and desire, stirring
Dull roots with spring rain.
Winter kept us warm, covering
Earth in forgetful snow, feeding
A little life with dried tubers.
קבורת המתים
"אפריל האכזר בחודשים
הלילך מגיח מהאדמה המתה ,מערב
זיכרון ותשוקה, גשם אביבי מסיט שורשים עמומים
החורף שמר על חומנו, כיסה
את הארץ בשלג נשכח, מזין
את תחילתם של חיים בפקעות יבשות." [תרגום ע"י הח"מ]
אליוט כתב את הפואמה תחת הרושם שהותיר בו הטבח האכזר של מלחמת העולם הראשונה ואובדן חיי מיליונים. על אף שהיה איש נוצרי מאמין, לא נמצאו ניחומים בפואמה ורק יאוש וניהיליזם עולה ממנה נוכח החיים המודרניים.
ג. מאין תבוא הישועה אם כן? שמא מיֵשׁוּעַ המושיע?
שלום אש, הסופר- סלבריטאי, שמכר יותר ספרים מכול סופר יהודי אחר בין שתי מלחמות עולם, בחר דווקא ערב מלחמת העולם השנייה, רגע לפני השואה, לפנות לישוע, כלומר ,אזלו לו היהודים כגיבורים לספריו והוא כתב רומן אודות ישו ושמו "האיש מנצרת". ספרו הכה בתדהמה את העולם היהודי. לסופר האידי שהתגורר שנים רבות בארה"ב וספריו תורגמו לשפות זרות והודפסו במאות אלפים, לא הייתה תשובה מניחה את הדעת מדוע ניסה לפתע למצוא חן בעיני קהל הקוראים הנוצרי, מלבד "רייטינג" . הוא המשיך וכתב ספר נוסף "השליח", אודות פאולוס ועוד אחד אודות ה"אם הקדושה" מריה במהלך תקופת האימים ושואת העם היהודי.
אין כמובן כול איסור לכתוב אודות גיבורי הדת הנוצרית בתקופת השואה , ולא היה איסור לנגן ווגנר בפני קהל הסולד ממנו, לאחר השואה, אך יש התחשבות ,יש תזמון וטעם טוב ,או רע. אש לא הוחרם במובן הרבני של המונח, כמו שפינוזה ,או אוריאל ד'אקוסטה אך נודה מחוגים יהודיים וארץ ישראלים רבים, ואפילו שעשה את שנותיו האחרונות בארץ ,ירדה קרנו והוא נשכח.
שלום אש האיש מנצרת
ד. בשבוע זה של פסח\פסחא מעלים בני ישראל את זכר דרכו הארוכה של משה ועמו ממצרים במדבר לכנען והנוצרים זוכרים את דרכו הקצרה של משיחם ישוע כשהצלב על שכמו ברחובות ירושלים.
גם דרכו של הסופר א. א. קבק שהתגורר בירושלים בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, חלפה מידי יום במשעול קבוע בבית הכרם . בערוב ימיו נפל למשכב, הוא לקה במחלה קשה, שבמהלכה נדר כי אם יחלים ויקום ממיטת חוליו בעזרת השם, יחזור בתשובה ויכתוב ספר אודות האמונה שבזכותה ניצלו חייו. וכך היה. הוא החלים וחזר בתשובה מלאה. ואז בהשראת המחלה וההחלמה כתב את ספרו הידוע "במשעול הצר" שגיבורו הוא לא אחר מאשר הצעיר היהודי, תם הדרך חדור האמונה בחסדי האל ,ישוע. הסופר הידוע לא מצא מכול הצדיקים שקמו לישראל, מתמימי הדרך ונקיי הכפיים, דמות מתאימה יותר לגלם בספר את ישועתו הרוחנית מאשר את ישוע כאיש האחד והיחיד היכול לבטא את התרוממות הרוח וחזרתו לחיק האמונה. ספרו של א.א. קבק לא הוחרם אך לא התקבל בעין יפה, הוצנע וכמעט ונעלם.
במשעול הצר: א.א.קבק
ולסיום: הסינדרום האיטלקי
בספר ילדים איטלקי מאויר ישן נושן אודות גוף האדם ,שרכשתי בפרוטות פעם, ניתנו כבר כול ההנחיות הפשוטות, הצורך בנטילת ידיים ושמירה על היגיינה אישית וציבורית, כצעדי התגוננות ממיקרובים . כלומר האיטלקים כבר לא סומכים מזה שנים רבות רק על הסמכות הדתית שגרה אצלם בשכונה ברומא, ויוצאת מהחלון כמו שעון קוקייה אחת לשבוע ומברכת אותם , שתחלץ אותם מצרה. הם הכינו את הציבור לפלישת הנגיפים עוד בילדותו.
הפאפא מברך מהחלון
אז מה השתבש אצל האיטלקים? האם הזדקנו מאז הודפס הספר ושכחו את לקחיו? האם הפסטה בבית האבות רכה מידי?
נמאסו להם החיים בבתי זקנים בלי צ'יצ'ולינה ובלי הקרקס של ברלוסקוני ?
האלפא רומיאו כבר לא מה שהייתה פעם בעליות? אלו סיבות למות?
ספר גוף האדם לילד האיטלקי
ובברכת הסרת קללת הקורונה נתברך.
אבי גולדברג בימי קורונה