הערות למאמר ביקורת: "לסיפורו של כלב שאהיד"
קריאה פוסט קולוניאלית ב'תמול שלשום'* " מאת אלון חילו
אבי גולדברג פברואר 2022
תמול שלשום לש. י. עגנון
דומה שאין קץ לחילופי הפרשנויות והניסיונות לרדת לפשרן של יצירות ספרות גדולות, והן, הביקורות , משתנות ומקבלות צורה על פי צורת השכל הבוחן והשפעת רוח הזמן ה"גייסט צייט", על המבקר. כזהו מאמרו של אלון חילו אודות היצירה 'תמול שלשום' שכתב בפתח המאה העשרים ואחת אודות יצירה שנתפרסמה ב1945, ונושאה הוא ארץ ישראל שבין 1908-1911.
הארץ הישנה חדשה ,האלט נוילנד, פלשתינה, פלך באימפריה העותומנית, שרוב תושביה ערביים, בין אם הם יושבי ערים ובין כפריים, או נוודים, בעלי אדמות עשירים ואריסים דגם של חברה פאודלית תחת משטר מושחת על פי אמות מידה של אירופה. בארץ זו מתקיימים גם ה'יישוב הישן' הציבור היהודי בירושלים צפת וטבריה וחברון החי על כספי נדבות ה"חלוקה", תושביו אף הם נתונים במסורות של ימים עברו , ולצדם שכונות יהודים חדשות מעבר לחומות ויהודים הגרים ביפו ומקימים שכונות סמוכות לה וכעשרים מושבות חדשות, שכבר התבססו והפכו לישובים של איכרים היושבים על אדמתם ומבטיחים עתיד חדש ליהודי הארץ.
אל פסיפס זה מצטרפים בני התנועה הציונית המעשית החדשה, בני העלייה השניה הצעירים. חלוצי העלייה השניה המגיעים בעיקר מתחום המושב, מגליציה ומרוסיה גופא שתערובת של רעיונות הסוציאליזם ורגשות לאומיים תוססים בהם, חסרי כול מלבד אמונה בצורך להתיישב בארץ, שואפים לממש את חזונם בעבודת כפיים, "כיבוש העבודה" ובהקמת יישובים שיתופיים בקבוצות על פי האידיאלים הסוציאליסטים ולהגן על עצמם.
'תמול שלשום' מנציח ומחייה את הפסיפס האנושי היהודי הזה בצורה מרתקת ורבת פנים 'תמול שלשום' היא יצירה קנונית.
כלב שאהיד קריאה פוסט קולוניאלית של תמול שלשום מאת אלון חילו
הסופר אלון חילו הוציא תחת עטו מאמר ביקורת על הספר שעל חשיבותו ואיכותו אין הוא חולק.
אך אין בגודל היצירה בכדי למנוע ממנו בקורת חברתית אידאולוגית ממרחק הימים. בראיה רטרואקטיבית לאחור קורא המבקר חילו את הספר כיצירה מגויסת לתנועה הציונית בראשית דרכה המעשית, שהיא לתפיסתו תנועה קולוניאלית מתנחלת ולכן יחסה אל האוכלוסייה הילידית, על פי תורות ביקורתיות סוציולוגיות 'פוסט קולוניאליות' שפותחו בשנים האחרונות, פוגעני ומשפיל.
בפתח דבריו פונה המבקר לקורא לשוב ולקרוא את תמול שלשום :
"לאור התובנות הפוסט קולוניאליות של העשורים האחרונים ,וביניהם הכלים המתודולוגיים שסיפקו הוגים שונים על היחס בין אירופה והאדם הלבן לבין האוריינט והמזרח התיכון"
וכאן הוא מסייג את ההגדרה "לאו דווקא ראיה פוסט ציונית הרואה את הציונות כסוג של קולוניאליזם [] ....... אלא את עצם המפגש הגלום בציונות לבין התושבים הערבים המקומיים".
ובמילים פשוטות יש לקרוא את יצירתו של עגנון רק לאחר התעדכנות בזרמי הביקורת החברתית הפוסט מודרנית . יתכבד הקורא ויקרא את 'אוריינטליזם' ,פרשנותו של אדוארד סעיד אודות יחסו של האירופאי הקולוניאליסט אל איש המזרח הלבנט, או את ספריו של פרנץ פנון על יחסו המשפיל של הצרפתי הלבן לילידי הקריביים או לתושבי אפריקה החוסים בצל הקולוניאליזם משכבר הימים .
במרכז הביקורת מונחת הקביעה כי הציונות היא תנועה שסממני קולוניאליזם כבר נזרעו בראשיתה ולכן ביטוייה ניכרים בספר שעלילתו מתרחשת בין 1908-1911. המאמר של חילו מסווג את הספר תמול שלשום כיצירת אומנות ספרותית העומדת לצד הציונות בחזית העימות האידיאולוגי חברתי שבין ילידים ערבים בפלשתינה למתיישבים יהודים ממזרח אירופה.
בתמול שלשום טמון 'צופן' על הלך הרוח הציוני שרק הביקורת הפוסט קולוניאלית יכולה לחשוף.
כתיבתו של עגנון היא חמקמקה ומיטיבה להסוות דעות קולוניאליות שהן כידוע דכאניות ולמצער מפלות ומתנשאות, והסופר מיטיב להסתירן ברוב כשרונו בדרך של שימוש באסטרטגיה סיפורית שמרכיביה שלוש:
א. 'התעלמות מהאחר' שהוא הציבור הפלשתיני.
ב. זריעת רמזי אגב משפילים אודות מעט מהפלשתינים .
ג. השימוש בכלב בלק כאלגוריה מתוחכמת לשנאת היהודים את הערבים הפלשתינאים.
אליבא דמבקר,הציונות אינה תנועה קולוניאליסטית "פר אקסלאנס" אלא תנועה לאומית, שמאפייניה מתנגשים בתרבות תושבים פלשתינאים ילידים, באופן דומה לאלה של הקולוניאליזם האירופאי. ומכך הצורך להשתמש בביקורת פוסט קולוניאלי בקריאת הספר. "לאו דווקא ראיה פוסט ציונית הרואה את הציונות כסוג של קולוניאליזם [] ....... אלא את עצם המפגש הגלום בציונות לבין התושבים הערבים המקומיים".
המבקר מציע לסווג את המפגש בין הערבים בפלשתין ליהודים והתנועה הציונית כמפגש מהדגם הקולוניאלי, וכך לקרוא את תמול שלשום ככלי ספרותי התואם ומשרת את נרטיב ציוני קולוניאלי שיש בו זלזול ושנאה סמויים לפלשתינאים תושבי הארץ .
התנועה הציונית, בוודאי בראשיתה ובשנים נשוא הספר 1908-19011 לא הייתה תנועה בעלת מאפיינים קולוניאליים, אלא זרזיף של מהגרים שניסו להגשים חיים של עבודת האדמה בשכנות לתושבי הארץ במסגרת שלטון עותומני. הציונות לא כפתה את דתה או שפתה, או מנהגיה על אוכלוסייה הערבית הילידית בעשור הראשון של המאה העשרים ואף לא התכוונה לכך . לתנועה הציונית לא היו בתי משפט ,צבא או כוח שלטוני אחר שהיה בהם כדי להדיר או לפגוע באוכלוסייה הילידית, כפי שהיו להולנדים באינדונזיה או לבריטים בציילון או לספרדים בפיליפינים.
אין ספק שהמבקר יודע מה הוא שלטון קולוניאלי לכן הוא מסווג את שהתרחש כמפגש בין תרבות אירופאית המיוצגת על ידי הציוני ליליד הפלשתיני , מפגש שהוא בצורה כזו או אחרת בעל סממנים של התנשאות ,זלזול ודחיקת מקומו של הילידי.
כאמור, מעמיד המבקר את ביקורתו על שלוש רגליים, האחת, התעלמות מערביי הארץ 'התעלמות מהאחר' . השנייה, שתילת הערות בעלות גוון שלילי בתיאור ספורדי של ערבים והשלישית היא האלגוריה הטמונה בסיפור המעשה של כלב החוצות, בלק, שהוא למעשה המייצג את שנאת ישראל מימים ימימה לפלשתינאים הילידים.
נסקור את הבסיס לטענות הללו.
טוען המבקר כי עגנון מתעלם בעלילת ספרו עב הכרס מערביי הארץ.
'תמול שלשום' מאופיין בהעדרה של הישות הערבית פלשתינית, ומכך יש ללמוד על התעלמות או ניכור של התנועה הציונית מהערבים.
אכן הרומן הוא בעל יסודות ריאליים היסטוריים לרוב. הסופר מתמקד בעיקר בהווייה היהודית בארץ ישראל ואינו פורש את יריעת הרומן מעבר למתרחש בציבור היהודי. את המתרחש בפלחי אוכלוסייה אחרים שישבו בארץ באותן שנים של טרם מלחמת העולם הראשונה הוא מזכיר אלא בדרך אגב.
עגנון אינו מתאר את הפקידות העותומנית ,את הקונסולים האירופאיים , את הבנקאים ,את בעלי האוניות הנוצרים , את בעלי האחוזות הערבים ,את הארמנים, הנזירים, הכמרים , את המתיישבים הגרמנים הטמפלרים ,אלא באקראי. ולא מתוך התעלמות מכוונת באשר עיקר יצירתו הוא תיאור הציבור היהודי על מגוון אנשיו .
איכרים, יהודים מהישוב הישן, חלוצים, תושבי יפו יהודיים בטרם עברו לתל- אביב, מאוכזבים-יורדים הם עיקרו של הרומן.
עוד טוען המבקר, לבד מטענה זו של התעלמות מה"אחר" הפלשתיני, מופיעים בספר תיאורים אקראיים של הערבי כדמות אלימה או כדמות מזוהמת או כמפיץ מחלות ועוד. אלא שגם באמירה זו לא דייק המבקר. לדוגמא '' פעם אחת הלכתי לעין זיתים ובא עלי ערבי ואמר לי קח לך מענבים שלי. אמרתי לו מוכן אני ליקח אבל אם לא אתן לך מעות לא תיתן לי ענבים. אמר לי, קחולכשיהיולך מעות תשלם לי" שם בעמ' 500
ושוב בעמוד 502: " ולשם הרבי מבעלזא שיחיה עושה הייתי יין מענבי הערבים,..."
כנגד הפעמים שבהם יש תיאור שלילי של ערבי בספר יש תיאור שלילי של יהודי. לעומת תיאור סוורי הנמל הערבים תאבי בצע מתקיים תאורו של בעל האכסניה היהודי ביפו, כנצלן ,פושט עור, שכול רצונו הוא לרושש את יצחק קומר ולהוציא ממנו את פרוטתו אחרונה. וקיים גם תיאור נטול כל שיפוט ערכי של סיעת ערבים וגמליהם :
"..סמוך להם ישבו כמה ערביים ושפופרות ארוכות בפיהם, ועיניהם נשואות לשמיים, סמוך להם עמדו כמה יהודים ופלפלו עם הערבים".
גולת הכותרת במאמר הביקורת היא "צופן בלק", האלגוריה רחבת היריעה אודות הכלב שהוא לדעת המבקר סימבול לפלשתינאי והשנאה המתמקדת בכלב לאחר שהוכרז "ככלב משוגע" חושפת את שנאת ישראל לערבי בן הארץ.
על נוכחות הכלב בלק בספר ותפקידו האלגורי בעלילה ניסו כבר אין ספור פרשנים לרדת, כולל הסופר עגנון עצמו, הן בספר עצמו, בשימו פרשנויות בפי דמויות, או בידיעות עיתונאיות המתפרסמות על מעללי הכלב בלק, והן בהתכתבות עם ברוך קורצוייל, מפרשו הגדול ,לאחר השלמת הספר.
יש להניח שעגנון הותיר את הפרשנות לסיפור בלק לקוראים ויתכן שגם לו עצמו לא היה מחוור עד תום מה תמונת המראה של הכלב.
בעל חי בעל תודעה אנושית, שכשלעצמו הוא ייצוג שאינו חדש. מהנחש המפתה הפונה לחווה בלשון בני אדם וכך אתונו של בלעם שהמלך בלק שלחו לקלל את בני ישראל, ועד ל'חוות החיות' מאת הסופר בן המאה העשרים ג'ורג' אורוול.
חוות החיות
הביקורת ' הפוסט קולוניאלית', של אלון חילו השליכה את יהבה על כלב, פשוטו כמשמעו. ולא סתם כלב. לא הכלב צוציק שתפקידו בספר זניח שהיה כלבו של אחד המכונה רגל מתוקה, שהיה חובב כלבים [עמ'375] , אלא הכלב בלק ,הכלב בהא הידיעה. הכלב ש 'נמשח למלוכה' בצבע ולא בשמן .
מרגע שכותב יצחק קומר על גב הכלב 'כלב משוגע' ,יודע העם בישראל כי ניתן האות. הכלב המשוגע מגלם מעתה את התיעוב היהודי לפלשתיני הילידי. רגע ה"הכתרה", הוא רגע הגילוי בו מפצח המבקר את ה"צופן" בכלים פוסט קולוניאליים : שנאת הציוני החבויה ומוסתרת את היליד הפלסטיני יוצאת אל כיכר העיר. אפשר לידות בו אבנים לרגום אותו ולחבוט בו באלות ומקלות. הכלב בלק מייצג את הפלשתינאי, אותו פלשתינאי שבתחילת מאמר הביקורת נכתב כי הוא 'האחר הנעדר' זה שעגנון מתעלם מקיומו בארץ. את מקומו בספר ממלא מעתה הכלב בלק, 'הכלב המשוגע'.
הקונפליקט בין הציוני החדש בארץ ישראל לבין יושבי הארץ השורשיים, הפחד הקמאי מהם, והדרך הספרותית בה נקט הסופר, היא על פי הביקורת , העתקת רגשות השנאה והפחד והרצון להתנקם בערבי אל הכלב בלק, אותו בעל חיים שיצחק קומר סימן על פרוותו את המילים "כלב משוגע", כך מתפענח הצופן העגנוני, ובאה הארה לציון.
למצער, הביקורת על תמול שלשום כספר המשרת או משתלב באידיאולוגיה ציונית לאומית מתנחלת מקפחת, כשלה באנכרוניזם.
באופן רגיל יש לבחון רומן היסטורי במידת התאמתו לתקופה בה הוא מתרחש, את המאורעות אפילו הם דמיוניים, יש צורך שיחפפו נסיבות היסטוריות קונקרטיות. חריגה מסדר זה יש בה אנכרוניזם כלומר אי התאמה בזמן . המבקר מסכים לכך שהסופר הקפיד שלא להכניס מאורעות מאוחרים לרומן, ואפילו לא אלה שהתרחשו לסופר עצמו בשנים מאוחרות יותר על ידי פורעים ערבים.
גם את הרצח של חברו הסופר ברנר, המוזכר בספר, לא מעלה הסופר באשר הרצח הנתעב של הסופר בידי פורעים ערבים אירע רק עשור לאחר התקופה המתוארת ברומן.
אפשר לדייק ולומר כי בשנים 1908-1911 לא היו החיכוכים בין יהודים ציונים או מהישוב הישן לבין ערביי ארץ ישראל נושא שעמד בלב ענייני היום. קריאה בעיתונות התקופה הדואר של איתמר בן אבי או החבצלת מאותן שנים, מלמדת על עניינים אחרים שהעסיקו את הציונות, ענייני השפה העברית, ענייני העלייה והירידה מהארץ, חינוך הנוער ופרנסה לעולים החדשים , ובעיקר קונפליקטים בתוך הציבור היהודי . ההגנה מפני ערבים נשאה אופי של הגנה מפני 'ליסטים' עבריינים אינדיבידואליים ולא ציבור ערבי בכללותו המתנכל לציונות . מקרי רצח של סוחר ארמני בידי עבריין מוגרבי או רצח ערבי בידי ערבי אחר לצד פגיעה ביהודי ורכושו משמשות בכרוניקת התקופה . ארגון השמירה הראשון שקם באותן שנים לא נועד לגרש או להדיר את הערבים מארצם או להפכם לאזרחים נחותים. עיקר ההתנגשויות היו באזור הגליל התחתון בו התקיימו כנופיות ערביות שחיו על גזל שלא אופיין בשנאת יהודים וההגנה שהתגבשה לא נשאה אופי לאומי לעומתי אלא צורך קיומי .
אפשר לקרוא במכתבי בן גוריון מאותה עת המקובצים בספרו 'זכרונות' את התרשמותו מהמצב בארץ באותה תקופה, הזהים למדי עם המסופר בתמול שלשום.
האנכרוניזם ההיסטורי של המבקר נעוץ בתפיסה על קיום זהות יהודית מגובשת לעומת זהות פלשתינית לאומית בעת התרחשות הסיפור, המייצרת התנגשות שביטויו הנסתר מתגלה באלגוריה אודות הכלב בלק המוכה והשנוא בידי הציבור הירושלמי. בעוד שעל פי ההיסטוריה הציונית ואף זו של היסטוריונים זרים התגבשות לכלל זהות לאומית מסתמנת לראשונה לכלל סכסוך פוליטי אלים לכל המוקדם במאורעות 1920 או במאורעות תרפ"ט-1929
הביקורת צועדת במתווה מוכר אצל כותבים פוסט ציוניים כברוך קימרלינג המנוח הקוראים את ההיסטוריה הציונית המוקדמת כבעלת שאיפות טריטוריאליות כאלה המציבות מולן זהות פלשתינית קיימת כמכשול .
חופש הדעה הסברה ודמיון מאפשר למבקר לכתוב את אשר על ליבו או דעתו, בעיקר כשנושא המאמר הוא רומן אפי ולא ספר היסטוריה, ובמרכזו סיפור אלגורי הניתן לפרשנויות. אולי כדאי להזכיר את שעשה זיגמונד פרויד, בסיפור תנכ"י קדום, בספרו משה ואמונת היחיד המנתח בכלים של הפסיכואנליזה את האמונה היהודית ואת מחלתה המושתת על רגשי אשמה של רצח אב קולקטיבי,
מאמר ביקורת שהתפרסם הו! , כתב העת לספרות ספטמבר 2006 עמוד 54