יתוש באוזן
בור סיד
סיפור קצר לחודש גשום
אבי גולדברג
פברואר 2025
הייתי בטוח שאת שמו לא אשמע עוד בימי חיי... אז הייתי בטוח. חלפו חמישים שנה בדיוק מאז נעלם בחודש פברואר 1975. וגם היום כמו באותו יום לפני חמישים שנים שטף הגשם שבוע לאחר ינואר יבש.
מי העלה את שמו לפתע? נדיה הסייעת או האחות, בדיור המוגן היפה בו שיכנו אותי נכדי לפני שנתיים. לא שיכנו אותי, שכנעו אותי שמצבי הקוגניטיבי ידרדר אם אמשיך לחיות לבדי בדירה הישנה שבסמטה.
"עדיף סבא", הסביר זיו נכד אהוב , כשדוקטור פנחס הגריאטר, עומד מאחוריו לגיבוי, "שתעבור לבית אבות, בית הגיל השלישי, בית זהב, דיור מוגן תבחר מביניהם . העיקר שאת ארוחות הבוקר תסעד עם עוד אנשים, ותשוב לשחק קלפים כמו פעם, וגם פעילות גופנית לא תזיק ".
לא רצו לומר לי מה שידעתי - שזכרוני נחלש. שאני חוזר על אותם דברים שוב ושוב. שאני מחפש את הנייד שלי כל חצי שעה, שאיני זוכר את מספר חשבון הבנק ואת שם מנהל הסניף.
ניחא. נדיה העלתה לפתע פתאום את שמו של רואה חשבון שלא הכירה ושנעלם לפני חמישים שנים. לפני שהיא עצמה נולדה בכלל.
" הם רוצים לשאול אותך על רואה חשבון בירנבוים"
חזרה נדיה בקול רם, בפעם השלישית, כי היתה משוכנעת שאיני שומע.
"מי רוצה את בירנבוים?"
" נחמיה, לא רוצים את בירנבוים, אלא רוצים לדבר איתך על בירנבוים"
כאן העברתי את עצמי לפאזה הגריאטרית שסיגלתי לעצמי
" תגידי להם שאני נחמיה שרמן ולא בירנבוים, שיחפשו בחדר אחר"
נדיה התלחשה במסדרון והסבירה את מצבי הקוגניטיבי הירוד.
"אולי בכלל עדיף שתרדו מהעניין ותניחו לו, או שתבואו בליווי הרופא הגריאטרי של המוסד אחר הצהריים?"
לבסוף התפשרו וסיכמו על חמש דקות של שיחה איתי בנוכחותה והשגחתה של נדיה.
נכנסו הציגו עצמם כחוקרי משטרת ישראל העוסקים בתיק העלמות ישן של אחד בירנבוים אפרים. תיק העלמות שעד היום לא נסגר, והוא תלוי ועומד וממתין לישועתו או לקבורתו. סטטיסטית קיימים רק מעט תיקים כאלה, אך כשיש ראיות חדשות הם מחויבים לשוב ולטפל בו. אין התיישנות עד שמוצאים את הגופה.
הנהנתי ובהיתי. הרי לא שאלו אותי דבר.
" אתה זוכר משהו מאותה תקופה בה נעלם בירנבוים? " בהיתי בהם ואמרתי "עם כול הכבוד המגיע למשטרה. בירנבוים, אם זה האיש שהכרתי, מת לפני חמישים שנה. היה כתוב על כך בעיתונים, ומה פתאום באים אלי?"
הם היו סבלנים וטענו שיש ראיות חדשות למותו של בירנבוים ושאינם יכולים לפרט בשלב זה.
"גם אני לא יכול לפרט. תשאלו אולי את אלמנתו או את ילדיו הם לבטח יודעים טוב יותר".
"אתה זוכר משהו מאותה תקופה?"
"כן, שהיה קשה וחם ועבדתי כמו חמור, ושקראו למילואים כל שנה,כמו שעון מזויין ושהשותף שלי ברוך דפק אותי כהוגן. "
הם הביטו שוטר בפני שוטרו. היה ברור שהם די נואשים מהזקן.
"תודה נחמיה שרמן "
"תודה משטרה" השבתי להם, "אתם בכלל לא נראים כמו שוטרים, אין מדים? נגמר הכסף למשטרה?"
זכרתי הכל. כל פרט ופרט. אם פעם תפגשו רוצח והוא יאמר לכם שאינו זוכר, שהכול לוט בערפל. שדוק שחור החשיך את בינתו. אל תאמינו. רצחת? זכרת!
אני רצחתי רק פעם אחת. אי אפשר לשכוח.
אני צריך לנוח אחרי החקירה המשטרתית. נדיה מעבירה אותי מכיסא הגלגלים למיטה. אחר הצהריים כשאתעורר ולאחר קפה נטול קפה אספר לכם על סופו של רו"ח בירנבוים.
כדי לא ליגע אתחיל ביום שאבי, נחום שרמן, לקה בלבו ביום בו עבר מהעולם. כך אומרים הרופאים. אנגינה פקטוריס, תעוקת לב, עישון, לחץ דם יתר משקל וכו' אבל לא השאירו אותו בין החיים.
אני לא רופא, אני בחומרי בניין כמו אבי, ואני יודע שהוא שבר את ליבו במו ידיו. הוא לא יכול היה לעמוד בלחצם של הנושים. הוא לא יכול לשאת את הבושה כשהתרושש במיתון הגדול. הקבלנים להם סיפק חומרי בניין באשראי פשטו את הרגל אבל לא מתו. הוא לא יכול היה לעמוד בכך. בתוך כמה חודשים איבד את כל הונו ואת חייו.
השתחררתי מהשרות הסדיר. ניסיתי להציל את שנותר מהעסק המשפחתי.
אמי לא הבינה דבר בעסקים. אחי הבכור, שאול, הוא דווקא הבין שאבא לא הותיר דבר . "האחרונים שיכבו את האור ". אמר ונעלם בניו יורק. לא כתב מאז.
אולי מת גם כן.
נותרתי עם ערימת שטרי חוב שקיבל אבי מקבלנים. הם לא עמדו בפירעונם. הלכתי לבירנבוים ברחוב נחלת בנימין. כל השנים כשעסקי חומרי הבניין של אבי שגשגו, כשהסבנו כולנו לארוחת ערב שבת היה אבי מסכם את השבוע שחלף באותו נוסח : " פרנסה טובה ברול השם והבירנבוים הזה, הרואה חשבון שלי, ממזר".
תמיד אמר את זה ביראת כבוד מהולה בפחד. לא מהשם. תמיד חשש שבירנבוים ימכור אותו לפקיד מס הכנסה. כל זה נגמר. אבי מת והוריש לי רק שטרי חוב נטולי ערך. הלכתי לבירנבוים "הממזר" לדרוש בעצתו.
"יונגערמאן" אמר הבירנבוים : "דבר עם נהג המשאית שלכם, ברוך, הוא יחלץ אותך".
הלכת למגרש חומרי הבניין . ברוך היה נהג. מכסה המנוע של הפורד או האינטרנש היה מורם. זו היתה משאית מרופטת שהעבירו בה חומרי בניין מהמגרש לאתרי הבנייה. ברוך העביר במריצה חומרים מצד לצד.
"חבל על דאבדין" אמר כשהוא מוחה את מצחו. לא ידעתי אם הוא מתכוון למשאית או לאבא שלי.
"בירנבוים אמר לי לדבר איתך".
"כן אני יודע. כבר התחלתי לדבר על כך עם אביך המנוח, אבל אז בדיוק נשבר לו הלב".
הוא הצית גפרור והעלה אש באל-על שטוח. החזיר את החפיסה התכולה לכיס החולצה והמשיך:
"נעשה שותפות. אתה תכניס את כול מה שנותר מהעסק ואני אדאג שנצא מהבוץ. פיפטי פיפטי. נוס נוס."
לא ידעתי למה הוא מתכוון בחצי – חצי, כי נותרו רק חובות, אז לא היה אכפת לי לחלק אותם שווה בשווה איתו.
איש מעשי. מאוד. ברוך לקח מידי את שטרי החוב, דחס אותם לכיס חולצת חאקי מיוזעת ליד קופסת האל – על, נכנס למשאית, מסתבר שלא היתה מושבתת ואיתר את הקבלנים החתומים על השטרות. הוא דרש מהם את פירעונם. לקבלנים לא היה כסף ולברוך לא הייתה סבלנות... מי שלא שילם חטף ראסייה. מיד לאחר מכן השתוו הצדדים 'פיפטי פיפטי' . מחצית החוב נפרע בנזק שהתחיל להכחיל סביב עינם את המחצית השניה הם פרעו. בשווה כסף. אחד ויתר על הסטודיבייקר לארק , האחר על הווספה של הבן שלו. היה גם קבלן שהעביר בנוסף למסגרת עין מכחילה, מגרש קטן בקצה העיר.
עבדנו, התיישרנו, החזרנו את העסק לחיים. כעבור שבע שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים.
חזרתי כעבור חמישה חודשים מהמילואים , לא נותר עסק לחומרי בניין.
ברוך הסביר לי שעבד חמישה חודשים ללא עזרתי, ללא פועלים: "כולם היו מגויסים רק המשאית המרופטת לא גויסה וזה מה שנותר לנו מהעסק המשותף. עכשיו יש בבעלותי עסק חדש "המגרש לחומרי בנייה של ברוך" .
הלכתי שוב לבירנבוים. הוא כבר היה רו"ח מבוגר בשבע שנים מאז שפגשתי בו לראשונה. הסביר לי בתבונה של יועץ לאנשי עסקים: "אין מה לעשות, מלחמה גובה מחירים. והשותפות שלכם, שלך ושל ברוך, שבקה חיים. ברוך הקים עסק לעצמו " הוא הביט בי במבט חלול כמו הייתי שקוף.
"יש הלוואות לחיילים משוחררים."
"ומה עם הנכסים שהיו לנו בשותפות, מה עם חלקי לאחר שבע שנות עבודה?"
הוא הרים את זרועותיו לומר אין מה לעשות. הבנתי שהוא וברוך רקמו קנוניה להדיר אותי מנכסי. רוקנו את השותפות והעבירו את העסק לבעלותו הבלעדית של ברוך. בירנבוים הוא המוח וברוך הוא המצח - הראסייה. צמד חמד. אבי צדק, בירנבוים - יהודה איש קריות. הלכתי לעורך דין - והעורך דין הלך לבית משפט - והשופט הפנה אותנו לבוררות - והבורר קבע שברוך עבד עלי ופסק שנכסי השותפות - נוס נוס, פיפטי פיפטי . את עסק חומרי הבניין והמשאית הותיר לברוך ולי את המגרש בקצה העיר.
חשבוני עם ברוך נסגר. עכשיו נותר האיש שבגד בי.
עם בירנבוים לסגור חשבון ערך שנתיים. כמו וועדת החקירה למחדל. שנתיים דיברו ודיברו ופסקו שממשלת ישראל אינה אחראית למחדל. פסק הדין שלי היה: בירנבוים אחראי למחדל שלי.
המגרש שבקצה העיר שימש לעסק לחומרי הבניין החדש שהקמתי. לפני חמישים שנה סיפקו סיד לאתרי בנייה מבורות סיד שחפרו ספקי חומרי הבניין . מדי בוקר אני ואיברהים מלאנו חביות סיד מהבור שבמגרש והובלנו לבניינים שנבנו. עבודה מפרכת. כעבור שנתיים אסרה העירייה על המשך השימוש במגרש לעסק והוציאה היתר בניה לבית מגורים.
המגרש כבר היה פחות קצה ויותר עיר.
לפני הקמת בית המגורים התקשרתי לבירנבוים. שנתיים לא דברתי איתו מטוב ועד רע. ידעתי שהוא דפק אותי אבל מה יכולתי לעשות? "כל כאלב ביג'י יומו" איברהים לימד אותי ערבית והניף חביות סיד ללא מנוף או מלגזה.
הזמנתי את הכאלב בחביבות בשיחת טלפון לבוא לסמטה הקטנה ליד נחל הירקון, כדי להניח אבן פינה לבניין החדש.
כששמע את קולי לאחר שנתיים, שמח בשמחתי, אולי רווח לו והבטיח להגיע אבל לא לפני שש בערב. הוא עדיין רואה חשבון ועסוק.
לעת ערב הגיע. החנה את הקרייזלר המרווחת שלו בפינת רחוב הסמוך. היה חשוך וקר-לח כמו פברואר בתל אביב .
תקענו ידיים. אולי חשב שבכך כיפר על חטאי עבר. פתחתי את שער העץ למגרש המגודר ונכנסנו פנימה.
כשנכנסנו עמדנו למרגלות בור הסיד, ואמר:
"חשבתי שדיברת על הנחת אבן פינה."
כן אמרתי לו. "אתה תהיה אבן הפינה" דחפתי אותו בחוזקה לתוך בור הסיד. פניו פגעו בסיד הרטוב אי אפשר היה לשמוע את זעקתו. ראית פעם רואה חשבון שוקע אט אט בבור סיד שספג במשך שבוע שלם גשם? הופך לעיסה לבנה?
כך שאל אותי שרמן הזקן, תכתוב תכתוב...
הוא המשיך " על סילוק חשבונות בסיד קראתי בספרון האיש הרזה בהוצאת רמדור, כשאשתי ברכה זיכרונה לברכה ישנה לצדי. מעשה בעורך דין אמריקאי שסילק את גופת לקוחו וקבר אותה בבור מתחת לרצפת משרד לאחר שטבל אותה במנה הגונה של סיד.
סיד היה תחום התמחותי. ידעתי שבקיץ ,כשאתחיל ביציקת יסודות הבניין החדש, כבר לא יישאר זכר לבירנבוים. סיד לא משאיר סיכוי לזיהוי בירנבוים או מנדלבוים. כלום.
עכשיו הגיעו השוטרים. חמישים שנים חלפו מאז. בקשתי מהנכד שלי שיבוא לבקר. הוא בא למחרת.
"זיו," שאלתי אותו, "אתם עדיין גרים בבית שבסמטה?"
כשסיימתי לבנות את הבניין הקטן החלטתי לשכן בו את ילדי הבוגרים את עצמי וברכה. וכעבור שנים גם את הנכדים שנישאו. לא הסכמתי שמישהו אחר יתגורר בבניין שביסודותיו יצוק רואה חשבון.
"סבא, אתה לא זוכר?"
"לא זוכר מה, זיו?"
"אמרתי לך לפני שנתיים שנעביר אותך לכאן, לדיור המוגן, בגלל שתכננו להרוס את הבית הישן ולהקים תחתיו בניין בן שש קומות?"
נזכרתי. לא השבתי לו.
" קבלנו היתר והקבלן המבצע כבר גילח את הבניין הישן ויש חפירות ליסודות לבניין החדש, בשעה טובה".
"תודה זיו ותבוא לעיתים קרובות יותר לבקר את סבא שלך".
"אתה רושם?" שאל אותי שרמן
הנהנתי
" אז זהו חלפו חמישים שנה, ועדיין נותר קצת בירנבוים. נהג השופל ראה עצם וגם אבזם מאוכל לגמרי, שהותיר ספק אם זה קולר של כלב או חגורה של רואה חשבון. שרידים מעידן הסיד. בדיקת די. אן. אי זיהתה בירנבוים. והמשטרה באה אלי.
אל דאגה. אני לא זוכר דבר. אפשר לסגור את תיק החקירה, ולקבור את שרידיו של רואה החשבון.
כל קשר בין המצבה לבירנבוים הוא פרי דמיון בלבד
צילם: חיים הירשמן