אתנחתא, בית בעולם
אבי גולדברג
חלום החופשה הישראלי העדכני השתנה. טעמם של הישראלים התעדן, לא עוד שהייה בבתי מלון מפוארים, די למועדוני "הכול כלול" על חופי ים לבנים. את מקומם ממלאים רכיבת אופניים אתגרית, חופשה משפחתית בבית כפר טוסקני, אדריאתי או על גדות לאגו איטלקי.
החלום בהתגשמותו הוא שכירת בית באחד מהאזורים הפסטורליים באירופה, שישמש בית לכל המשפחה לשבוע של "זמן איכות" שבו ישחקו הסבים עם הנכדים בקלפים והסבתות ילקטו פטריות ביער אפל ויגישו ארוחת ערב ברוח הקיץ הקרירה שתנשב ותקרר את ראשי הסועדים אל שולחן עץ גס, בעודם לוגמים כוס יין אדום זול שנרכש בחנות הכפרית.
הם חוזרים כעבור שבוע לכנען הלוהטת, שטופי חיוכים ומלאי תשבחות. הם מציפים את כל חבריהם בפוסטים פיקרסקיים על בילוי חופשה שכזו ומסיימים בציטוט שחוק "אין כמו בית בעולם", גם אם מדובר בבית שכור רק לשבוע. "נכון, חזרנו מארוחות ערב מרגשות, עקוצי יתושים, כי אין רשתות באיטליה". "נכון, הטירה הייתה מאובזרת אבל למקרר לא היה מקפיא, הבשר התקלקל והג'לטה נמסה". "שי חטפה פריחה מהזיתים דחוסי האנשובי אבל טיפול אנטיהיסטמיני בבית החולים הסמוך סגר את העניין הזה גם כן". בקיצור "מלהיב, מדהים, מהמם" בלשון התשבחות העכשווי.
כמו כולם החלטנו לשים נפשנו בכפנו ולהוסיף לאתגר "הבית בעולם" את "הבית על פסגת הר שוויצרי נידח".
הבית שוכן על צלע הר, שהרי מלבד צלעות ההרים אין בנמצא מטר שטוח, מעבר לעננים הנמוכים בסופו של כביש ברוחב חגורת בוקרים.
השיטוט בבית מצריך שימוש במדרגות תלולות ובחישוב קל מסתבר כי מרבית שטח הבית שאותו שכרנו הוא מדרגות שבסופן חדרים זעירים. אל לך לזקוף קומתך, כאשר התקרה המשופעת אינה עולה על שני מטר ברומה ומשתפלת למטר אחד באזור שבו נצבות המיטות. הכיסאות בבית משמשים תחליף לארונות שאין מקום לקיומם בבית זוויתי. אלא שאוויר ההרים והתיאבון שנפתח כתוצאה מהשימוש התכוף במדרגות מפצה על הכול. הרהרנו במסורת השוויצרית המקומית של כיבוש ההרים התלולים, על כך שרצונם העז להתנחל על כל שיפוע תלול גובר על חוקי הפיזיקה המקובלים בארצות שטוחות כמו חדרה־גדרה.
את היומיים הראשונים לחופשה נאלצנו לבלות במרחבי המדרגות באשר גשם שוטף וערפל של אמצע אוגוסט מנעו מאיתנו את הירידה מפסגת ההר בשביל התלול ללא סיכון בהתדרדרות לעמק שלמרגלותיו. ניזונו משיירי האוכל שהותירו הדיירים הקודמים והתבוננו בעננים שחלפו בגובה החלונות.
בבוקר השלישי כלו המים. הבחנו בציפורים ויצאנו לחופשי אל הסופרמרקט האזורי. הפעם למודי ניסיון, הצטיידנו במזון רב לשעת חירום גשומה. את היומיים הבאים בילינו בחיק המטבח בלעיסת שפע המעדנים שקנינו עד שהצטברו שלוש שקיות זבל אימתניות שאותן לא היה ניתן להטמין בהעדר מתקן אשפה.
"אין שרותי איסוף זבל", כך העלה בירור טלפוני מאומץ עם סוכן הנסיעות ששידך לנו את מלכודת המדרגות השוויצרית. הוא הוסיף והעלה הסבר בדבר חינה של החופשה האלפינית והשתלבות הנופשים בחיי הכפר שנמצא 300 מטר למרגלות ההר התלול שבו שכנו. שם נמצא מתקן זבל הכפרי.
ירדנו מטה בבלמים לחוצים, עמוסי שקיות אשפה, ושוטטנו ברחבי הכפר בחיפוש אחר הפח האבוד. מחצית השעה של שוטטות בכפר המונה 24 בתים הביאה אותנו למסקנה כי אין סיכוי למציאת מתקן שיאכלס את האשפה שלנו. פעמיים עצרנו והוצאנו את המטמון הארוז בשקיות ניילון שחור ועבה, כלאחר יד, ובכל פעם צץ מאי שם איכר קשיש וסימן באצבע "נו נו נו, שובבים, לא לעבוד עלינו". הטלנו שוב את השקיות באחורי המכונית ויצאנו לכפר הבא, אך גם שם לא מצאנו מתקן ראוי לאשפה. בסופו של יום שיטוטי זבל הגענו אל החניון התת־קרקעי של הסופרמרקט האזורי ובלאט שמטנו בין המכוניות החונות שם את השקיות והמשכנו אל הסופרמרקט, כאילו לא כלום.
קנינו מצרכים ושבנו עמוסי כל טוב אל הרכב שלידו כבר ניצב שומר החניון בסבלנות ונעץ את מבטו בנו ובשקיות האשפה המונחות בין כלי הרכב החונים.
בדרך היציאה עלה בזיכרוני סיפורו של אפרים קישון מביקורו בציריך. הוא סיים לעשן סיגריה, ומשלא מצא מאפרה או פח ראוי להשליך לתוכו את הבדל העשן, שמט את הבדל מידו תוך הליכה נינוחה על מדרכת העיר, ומייד כמו משום מקום צץ לידו אזרח טוב והשיב לו את הבדל כשהוא אומר לו "אנשולדינגונג, איבדת משהו, אדוני".
בלית ברירה העמסנו את המצרכים ואת שקיות הזבל והפלגנו אל עבר הגבול הצרפתי במטרה להשליך שם את האשפה. אומרים יש פחי זבל לרוב בארץ הגאלים.
מתוך הספר המדריך הקליל לחכמת הנדל"ן