ארנסט המינגווי 1925
תרגום אבי גולדברג
תמורת ארבע הלירֵה שהשתכר מגיזום גינת בית המלון, הוא שתה לשכרה כראוי.
הוא הבחין באדון הצעיר במורד השביל ושוחח איתו כמו ממתיק סוד. האדון הצעיר השיב שהוא טרם אכל ארוחת הצהריים אבל יהיה מוכן לצאת ברגע שיסיים לסעוד.
"בערך ארבעים דקות ,מקסימום שעה".
במסעדה ליד הגשר הם הסכימו לתת לו לשתות עוד שלוש כוסיות גרפה על חשבון, משום שהבטיח להם שהוא בטוח בקשר לג'וב המסתורי שקיבל לאחר הצהריים.
היה זה יום בו נשב הרוח כשהשמש מגיחה מבעד לעננים ואז מסתתרת שוב כשממטרי הגשם ירדו. היה זה יום נפלא לדיג טרוטות . האדון הצעיר יצא מהמלון ושאל אותו בקשר לחכות. האם אשתו יכולה לבוא אחריהם ולשאת את החכות?
כן, אמר פדוצ'י, תן לה לצעוד אחרינו. האדון הצעיר חזר למלון ודיבר עם אשתו. הוא ופדוצ'י התחילו לצעוד במורד הדרך. האדון הצעיר נשא רובה על שכמו . פדוצ'י ראה את האישה, שנראתה צעירה כמו האדון הצעיר ,נעלה מנעלי הרים, וחבשה כובע ברט כחול, יורדת בעקבותיהם במורד הדרך, נושאת בכל יד חכת דיג אחת הן היו מפורקות. פדוצ'י לא אהב את הסידור הזה שהיא נשרכת הרחק מאחוריהם וקרא לה בקול רם, "סניורינה", בעודו קורץ לאדון הצעיר, " תתקדמי ,בואי לצעוד לצידנו". "סניורה בואי לכאן". "בואו נלך כולנו יחד." פדוצ'י רצה ששלושתם יצעדו יחדיו ברחוב בקורטינה. האישה המשיכה להשתרך מאחור בעגמומיות . "סניורינה" קרא שוב פדוצ'י ברכות, "בואי לכאן הצטרפי אלינו". האדון הצעיר הביט לאחור וצעק משהו. האישה הפסיקה לפגר מאחור, והצטרפה אליהם. את כל מי שחלף על פניהם כשצעדו ברחובה הראשי של העיר, בירך פדוצ'י בכוונה תחילה, "בון די ארתורו! " קרא כשהוא נוגע בדש כובעו לברכה. פקיד הבנק בהה בו מדלת בית הקפה בו ישבו הפשיסטים. קבוצות של שלושה וארבעה אנשים שעמדו חסרי מעש בחזית החנויות בהו בשלושתם. פועלי הבניין במקטורנים ספוגי אבק אבן יצקו את יסודות המלון החדש, הביטו בהם כשחלפו על פניהם. עברו. אף אחד לא אמר להם דבר ואף לא נופף לעברם, מלבד קבצן העיר, זקן רזה בעל זקן מעובה מזוהם, שהרים את כובעו כשעברו על פניו. פדוצ'י עצר מול חלון ראווה בו הוצגו בקבוקים לרוב. הוא שלף את בקבוק הגרפה הריק מכיס פנימי של מעילו הצבאי הישן.
"קצת לשתות, קצת מרסלה לסניורה, משהו, משהו לשתות". הוא נופף בבקבוק הריק. זה היה יום נפלא. "מרסלה? את אוהבת מרסלה, סיניורינה? קצת מרסלה?" .
האישה עמדה זועפת. " תצטרך להשיב לו ,היא אמרה. אני לא מבינה מילה ממה שהוא אומר. הוא שיכור, נכון?"
נראה היה שהאדון הצעיר לא הקשיב לפדוצ'י. הוא הרהר, "מה לעזאזל גורם לו לומר מרסלה. זה מה שמקס בירבוהם שותה".
אמר פדוצ'י לבסוף, מושך בשרוולו של האדון הצעיר. "לירה". "geld"
הוא חייך במבוכה לא רצה להלחיץ , אך היה צריך לגרום לאדון הצעיר להגיב.
האדון הצעיר הוציא את הארנק שלו ושלף שטר של עשר לירטות. פדוצ'י טיפס על המדרגות אל דלת חנות המעדנים של יינות האזור ויינות מיובאים. אך החנות היתה סגורה. "החנות סגורה עד שתיים" אמר מישהו שעבר ברחוב בבוז. פדוצ'י ירד במדרגות. הוא הרגיש מושפל. "לא משנה", הוא אמר, "אנחנו יכולים להשיג את זה בקונקורדיה. הם הלכו שלושתם יחדיו במורד הדרך לקונקורדיה. במרפסת הקונקורדיה, מקום שמזחלות חלודות נערמו, שאל האדון הצעיר
Was wollen sie?
פדוצ'י מסר לו את השטר בן עשר הלירטות כשהוא מקופל, הוא היה נבוך, "שום דבר הוא אמר, כל דבר, אולי מרסלה, אני לא יודע. מרסלה?"
דלת הקונקורדיה נסגרה מאחורי האדון הצעיר והאישה. "שלוש מרסלות," אמר לנערה מאחורי דלפק המאפה.
"לשתיים אתה מתכוון?" היא שאלה.
"לא,"
אחת לווקיו.
Vecchio השיב לה, "אחד לווקיו"
"הא אחד לווקיו" היא צחקה והורידה את הבקבוק. היא יצקה את שלושת המשקאות שהיו בגוון בוצי לשלוש כוסות.
האישה ישבה אל שולחן מתחת לשורה של העיתונים הנעוצים על מקלות. האיש הצעיר הביא את שלושת הכוסות אל השולחן והניח אחת לפניה.
"את יכולה גם לשתות כוסית", הוא אמר. "אולי זה ישפר את מצב רוחך".
היא ישבה ונעצה מבטה בכוס. האיש הצעיר יצא מדלת החנות עם כוס עבור פדוצ'י אבל לא יכול היה למצוא אותו.
"אני לא יודע איפה הוא", הוא אמר כשחזר למאפיה, מחזיק עדיין את הכוס. הוא רצה רבע מזה", אמרה האישה.
כמה עולה רבע ליטר " הוא שאל את הנערה מעבר לדלפק.
"מהלבן? לירה אחת"
"לא ,מהמרסלה, תוסיפי גם את שני אלה" ,הוא אמר ונתן לה את הכוס שלו ואת הכוס של פדוצ'י. תביאי בקבוק כדי שנוכל לקחת אתנו. היא הלכה להביא בקבוק. כל העניין שעשע אותה. היא לקחה משפך וכלי ליציקת מידת רבע ליטר,
"אני מצטער שאת מרגישה רע כל כך טיני, הוא אמר, אני מצטער שדיברתי אליך בצורה שבה דיברתי בארוחת הצהריים."
"שנינו הגענו לאותה התוצאה מזוויות שונות. זה לא משנה, " היא אמרה. "שום דבר מזה לא משנה כלום".
קר לך מדי, הוא שאל. חבל שלא לבשת סוודר נוסף.
אני לובשת שלושה סוודרים.
הנערה חזרה עם בקבוק חום צר מאוד ושפכה לתוכו את המרסלה האיש הצעיר שילם חמש לירות יותר. הם יצאו מבעד לדלת. הנערה הייתה משועשעת. פדוצ'י הלך הלוך ושוב במעלה ובמורד מעבר השני של הרחוב מקום בו לא נשבה הרוח, הוא אחז בידו את החכות.
קדימה , הוא אמר, אני אשא את המוטות. מה זה משנה אם מישהו יראה אותם. אף אחד לא יטריד אותנו. אף אחד לא יעשה לי צרות בקורטינה. אני מכיר אותם במוניסיפיו . הייתי חייל. כולם בעיר הזאת מחבבים אותי. אני מוכר צפרדעים. אז מה אם אסור לדוג? זה חסר משמעות. כלום. אין בכלל בעיה. פורל גדול אני אומר לך. יש הרבה מהם.
הם פסעו במורד הגבעה לכיוון הנהר. העיר הייתה בגבם. השמש שקעה וירד גשם שוטף. שם, אמר פדוצ'י, והצביע על נערה בפתח בית שעל פניו חלפו . בתי.
" הרופא שלו?" אמרה האישה, "הוא צריך להראות לנו את הרופא שלו?"
"הוא אמר בתו", אמר האדון הצעיר.
כשפדוצ'י הצביע עליה, נכנסה הילדה לבית. הם המשיכו במורד הגבעה חצו שדות ואז פנו לעבר גדת הנהר. פדוצ'י דיבר במהירות בנימה של ידענות ולא הפסיק לקרוץ. הם הלכו שלושתם בשורה עורפית ופעם אחת היא הריחה את הבל פיו שנישא ברוח . פעם אחת חשה במרפקו בצלעותיה.
חלק מהזמן הוא פטפט בניב ד'אמפצ'ו ומידי פעם עבר לניב גרמני טירולי. הוא לא הצליח להבין איזה מהניבים האדון הצעיר ואשתו מבינים טוב יותר, לכן החליף את שפתו מפעם לפעם . אבל כיוון שהאדון הצעיר אמר יָה יָה, פדוצ'י החליט לעבור לניב הטירולי בלבד. האדון הצעיר והאישה לא הבינו דבר ממה שהוא אמר.
"כולם בעיר ראו אותנו עוברים עם החכות האלה. מן הסתם המפקח על הציד נמצא בעקבותינו עכשיו. הלוואי שלא היינו מסתבכים בעניין הארור הזה. ובנוסף הטיפש הזקן הארור הזה גם כל כך שתוי."
"כמובן שאין לך את האומץ פשוט לחזור", אמרה אשתו.
"כמובן שאתה צריך להמשיך. למה שלא תחזור?"
"למה שאת לא תחזרי טיני."
אני נשארת אתך. אם אתה מסתבך והולך לכלא ,אני באה אתך"
הם ירדו בחדות במורד הגדה ופדוצ'י עצר, מעילו מתנופף ברוח והוא פשט ידו כמו הציג בפניהם את הנהר. המים היו בגוון חום ובוציים. לימינם התרוממה ערימת אשפה.
"דבר אתי באיטלקית" אמר האדון הצעיר
mezz'ora. Piu d’un' mezz'ora
" הוא אומר שזה לפחות חצי שעה או יותר. שובי למלון טיני. את קופאת ברוח הזאת. בכל מקרה זה יום דפוק ואנחנו לא הולכים לעשות כאן שום כיף, "
. בסדר, היא אמרה, וטיפסה על העשבייה שבגדת הנהר.
פדוצ'י היה ליד הערוץ ולא שם לב אליה עד שהיא כמעט הייתה מחוץ לטווח הראייה שלו טיפסה אל עבר הפסגה. פראו! הוא צעק. פראו! פראוליין! את לא באה? היא המשיכה נעלמה מעבר לרום התלולית .
היא נעלמה! אמר פדוצ'י. זה זעזע אותו. הוא הסיר את הגומיות שהחזיקו את מקטעי החכה יחד והתחיל להרכיב את אחת החכות.
"אבל אמרת שזה עוד חצי שעה מכאן" .
" הא, כן. זה במורד ,חצי שעה לפחות . אבל גם כאן טוב"
באמת?
בטח. טוב כאן וטוב גם שם.
האדון הצעיר התיישב על הגדה והחל להרכיב את החכה, להרכיב את הגלגלת ע ולהשחיל את החוט דרך המוליכים. הוא הרגיש לא בנוח ופחד שבכל רגע שומר הצייד או חבורה של אזרחים יבואו אל הגדה מהעיר. הוא יכול היה לראות את בתי העיירה ואת הקמפנילה, מגדל הפעמונים, מעבר לקצה הגבעה. הוא פתח את תיבת החלזונות שלו. פדוצ'י רכן וחפר באגודלו השטוחה והקשה ואצבעו בתוך התיבה פנימה וסיבך את הפיתיונות הלחים .
יש לך פיתיון? , לא.
אתה חייב להשתמש בפיתיון .פדוצ'י היה נרגש.
"אתה צריך פיומבו, חתיכת עופרת קטנה. להצמיד אותה לכאן, מעל הקרס אחרת הפיתיון יצוף על המים. אתה חייב שיהיה לך לפחות חתיכה קטנה."
'יש לך חתיכה לתת לי?' לא.
הוא פשפש בכיסיו נואשות. חיטט בקפלי בטנת הבד של כיסי המעיל הצבאי הישן.
אין לי .אנחנו חייבים להשיג פיומבו.
דייגים: צייר אבי
אין לי. אנחנו חייבים פיומבו.
אז אנחנו לא יכולים לדוג כך, אמר האדון הצעיר והחל לפרק את חלקי מוט החכה. מגלגל את החוט חזרה דרך המוליכים לגלגלת.
אם כך נשוב מחר, נשיג עופרת.
אבל תקשיב קארו,[יקירי] אתה חייב שיהיה לך פיומבו, אחרת החוט יהיה מונח על המים. היום של פדוצ'י התפרק לרסיסים לנגד עיניו.
בטח יש לך פיומבו. קצת זה מספיק. כל האביזרים שלך נקיים וחדשים אבל אין לך קצת עופרת? הייתי מביא אתי קצת עופרת . אמרת שיש לך הכל.
האדון הצעיר הביט בזרימת המים חסרי הגוון, מי שלגים שנמסו.
אני יודע, הוא אמר, אנחנו נביא קצת פיומבו ונצא לדוג מחר.
באיזו שעה בבוקר? תגיד לי מתי.
בשבע.
השמש הגיחה . היה חם ונעים. האדון הצעיר חש הקלה. הוא כבר לא עבר על החוק. כשישב על הגדה הוא הוציא את בקבוק המרסלה מכיסו והעביר אותו הצעיר. פדוצ'י העביר אותו בחזרה לפדוצ'י. פדוצ'י העביר אותו בחזרה לאדון לאיש הצעיר. שתה ,הוא אמר זו המרסלה שלך/
לאחר לגימה נוספת מהמשקה העביר האיש הצעיר שוב את הבקבוק.
פדוצ'י צפה בו מקרוב. הוא לקח את הבקבוק בלהיטות רבה והטה אותו. השערות האפורות בקפלי צווארו רטטו כשהוא שתה, עיניו היו מקובעות בקצה הבקבוק החום הצר. הוא שתה הכל. השמש זרחה בזמן שהוא שתה. זה היה נפלא. זה היה יום נהדר אחרי הכל. יום נפלא.
סנטה קארו! בשבע בבוקר.
הוא קרא לג'נטלמן הצעיר 'קארו' מספר פעמים ולא הייתה כל תגובה.
זו הייתה מרסלה טובה. עיניו נצצו. ימים כאלה נמשכו לעד. זה יתחיל בשבע בבוקר. הם התחילו לחזור במעלה הגדה לכיוון העיר. האדון הצעיר הלך בראש. הוא היה כבר במעלה הגדה. פדוצ'י קרא לו.
"תקשיב קארו אתה יכול לעשות לי טובה לתת לי חמש לירות?
עבור היום? שאל את האדון הצעיר זועף.
לא, לא עבור היום. תן לי את הכסף היום על חשבון מחר. אני אספק הכל למחר. פאנה, סלמי, פורמאג'יו, דברים טובים לכולנו. אתה ואני והסניורה. פיתיון לדיג, גם דגיגים, לא רק תולעים. אולי אני יכול להשיג גם קצת מרסלה. הכל בשביל חמש לירות. חמש לירות, תעשה טובה.
האדון הצעיר הסתכל אל תוך הארנק שלו והוציא שטר אחד בן שתי לירות ושני שטרות של לירה כל אחד.
תודה קארו. תודה, אמר פדוצ'י, בנימה של חבר במועדון קרלטון המקבל את המורנינג פוסט מחבר אחר.
החיים נפתחו שוב לפניו. זהו! הוא סיים עם גינת המלון, עם שבירת ערמות זבל קפוא במעדר. זהו, שוב נפתחו החיים לפניו.
אז להתראות מחר בשבע ,'קארו'. הוא טפח על שכמו של האדון הצעיר, שבע בדיוק!
אני לא אבוא, אמר האדון הצעיר בעודו מחזיר את הארנק לכיסו.
מה, אמר פדוצ'י, אני אביא איתי דגיגוני קרפיון ,סניור .סלמי ,הכול. אתה ואני והסניורה, שלושתנו.
אני כנראה לא אבוא, אשאיר לך הודעה אצל הפדרונה במשרד הקבלה .