לפני מספר שנים "התגלגלתי" לעיירה וימרבי בדרום שבדיה, אזור שהשבדים קוראים לו סמולנד, אזור חקלאי בעיקרו, אך גם מקום הולדתם של רהיטי איקאה, של הסופרת אסטריד לינדגרן, ושל הבלש הספרותי קורט וולנדר, אם למנות רק אחדים משבחי האזור. במחצית הראשונה של המאה העשרים, או ליתר דיוק לפני שבעים וחמש שנים, בבית חווה הסמוך לעיירה וימרבי גרה אישה צעירה, עצמאית, שכתבה סיפורים לבתה, ויצרה את דמותה של "פיפי לנגשטרום", "פיפי גרביים ארוכות", או בהסבה לעברית "בילבי", הקלברי פין ממין נקבה, ילדה עצמאית שאינה נשמעת לתכתיבי החברה הבורגנית הבוגרת.
דמות "הילד הרע" כבר מופיעה בספרות הגרמנית במאה התשע עשרה אצל היינריך הופמן "יהושע פרוע" Der Struwwelpeter. כמובן שהחידוש היה בהקניית המרץ והעצמאות, לא לילד כי אם לילדה.
בילבי מצד שמאל של התמונה מרחפת מעל הגדר
עלילות בילבי הפכו לרבי מכר עולמיים ועשרות מיליוני עותקים מספריה של אסטריד לינדגרן נחטפו במהלך השנים ועדיין לא נס ליחם. בילבי הדמות ספרותית, היתה לגיבורה של ילדים אמיתיים, דמות להזדהות במיוחד לבנות שהזהות הנשית הרכה והמעודנת ששלטה בחברה האירופאית לפני שבעים וחמש שנים, כבר לא משכה אותן. בילבי היא ילדה הגרה לבד בבית בודד, אינה הולכת לבית הספר, אך עדיין מסתדרת לבדה ומקבצת סביבה קבוצת ילדים המשתפים עמה פעולה להנאתם, היא דגם שמשך אחריו את מיליוני הקוראים והקוראות הצעירים. אחד מהילדים הללו מקבוצת בילבי הוא 'קאלה' ,מיכאל בלומקוויסט הונצח בסדרת הספרים השבדית ,שכתב סטיג לרסון, שסחפה מיליוני קוראים וצופי קולנוע 'מילניום', שגיבורה הוא העיתונאי החוקר מיכאל בלומקוויסט קרוי על שמו של הילד מחבורת בילבי ,[לצידה של ליזבת סלנדר, הנערה עם קעקוע הדרקון אף היא דמות נערה בעלת תעצומות החורגת לחלוטין מכול מוסכמות החברה, אם כי בעלת רקע אחר לחלוטין מאשר זה של בילבי].
בחודשי הקיץ מתקיימים בעיירה וימרבי מקום הולדתם של הסופרת ושל הגיבורה פרי רוחה, פעילויות רבות ,הצגות ומופעים המיועדים לילדים במסגרת "עולמה של בילבי".
הגעתי בשעת דמדומים של חורף שבדי לעיירה לאחר שהרכבת משטוקהולם נתקעה עשרות קילומטרים צפונה משם בשל תקלה כלשהי, ואת המשך הדרך עשיתי באוטובוס חליפי. המלון הקטן, בו הזמנתי חדר מראש שכן במרכז העיירה, למעשה המקום כה קטן שהכול יכול להתכנות בו מרכז העיירה. פקידת הקבלה הייתה בדרכה החוצה עם סיום משמרתה. השעה הייתה אומנם רק שש בערב אבל החשכה כבר ירדה כשעתיים קודם לכן. היא מסרה לידי את המפתח לחדר 8, מפתח גדול, רתום לגולת מתכת, מסוג המפתחות שיצאו משימוש כבר לפני עשרות שנים.
"אין אורחים במלון," בשרה לי, "תוכל לנעול את דלת הכניסה למלון, בשובך מארוחת הערב, וארוחת הבוקר במלון תוכן עבורך בשעה שבע".
היא הסתלקה והשאירה אותי בבית המלון ריק שהיה בניין רב שנים, את המסדרונות רפדו שטיחים עבים שצברו אבק רב ובלעו את קול צעדי. הקירות היו עמוסים ברפרודוקציות של ציורי יערות, אגמים ומלכים ומלכות עבדקנים. כדי שלא ללכת לישון על בטן ריקה היה צריך להזדרז ולמצוא מסעדה או בית אוכל שיהיה מוכן לשרת אותי. רק בפיצרייה אחת דלק אור ודלת הכניסה נענתה ונפתחה. שתי משפחות מקומיות סעדו שם וזה היה כבר אות טוב . הזמנתי את שאפשר היה להזמין, כלומר פיצה, ובקשתי גם יין. בעל המקום המוסלמי השיב באדיבות כי אין מגישים יין במקום.
שבתי למלון, הייתי האורח היחיד וכאמור גם "צוות המלון" של פקידת קבלה אחת, נטש אותו בשעה מוקדמת אותו ערב. זפזפתי בשלט של טלוויזיה מגושמת שנצבה על שידת עץ מימים עברו, בין הרשתות המקומיות, למדתי באותו ערב עגום על הבדלים בין זני חיטה והסיכוי שלהם לנבוט באדמה הקשה של דרום שבדיה, ממנה הגרו ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ותחילת מאה העשרים יותר ממיליון איכרים קשי יום. רובם התיישב בטריטוריות הצפוניות של ארה"ב במרחבים אותם הפכו לאזורים חקלאיים משגשגים. את המנטליות והמבטא השבדי אפשר לשמוע עדיין היטב בסדרה הטלוויזיונית המצוינת פרגו של האחים כהן.
כרזת פרסומת לשייט משבדיה לארה"ב 1913
בלילה חלמתי חלום נורא, ובחלומי עלתה מירי, מירי "הפה של המדינה" רגב, והיא כבר בתפקיד מיוחס: שגרירה, ובחלומי ניצבת מירי על מרפסת שגרירות ישראל באריתריאה מנופפת בדגל כחול לבן ומסבירה לקהל שחום עור צווח, אוחז בקלצ'ניקובים, מדוע עליהם להבין שישראל היא מדינה ללבנים יהודים בריאים בלבד. והקהל גועש וחוטף את הדגל הענק מידיה החסונות ושורף אותו.
ולאחר מכן התהפכתי, מזיע ממראות הסיוט, על צדי, והמשכתי לחלום והפעם חלמתי על השר סער יושב על דרגש במתקן חולות ומתווה תוכנית פעולה לפליטים שמסביבו "עליכם לחפור מנהרה מתחת לגדר הגבול ולשוב לסיני" והפליטים מנענעים בראשם בשקט שותקים שתיקה ארוכה ועצובה.
ואז אחזתי בכר והחלתי לחלום על איש גדול מזוקן בידו לאפה ענקית והוא מקנח בה מצלחת גדולה חומוס חם ,הוא משהק וקורא למלצר במבטא רוסי "אחמד תביא עוד קולה לפני שאתם עוברים לרשות הפלסטינית" ,ואחמד ואחיו מקיפים את איווט המזוקן ושואלים אותו אם הוא רוצה בורשט או וודקה לפני שהם מעיפים אותו בחזרה לשלג של רוסיה.
ולפנות בוקר ראיתי בחלומי את שר המשטרה החדש הרב פינטו מחלק דרגות לניצבים החדשים שמינה ותוחב לכל אחד מהם מעטפת פרס בסך מאה אלף ₪ ומאחל להם הצלחה ומקווה שישמרו על ניקיון כפיים כי הוא כבר דאג להם.
ולבסוף ממש לפני היקיצה מופיעים בחלומי אריק שרון מצחו חבוש בתחבושת צחה ואריק איינשטיין עם גיטרה ומנחם זילברמן וספי ריבלין והם מרקדים מסביב למיטה גדולה לבנה במטוס אל על בואינג 747 המרחף מעל העננים, בה שוכבים ביבי וזו שלצידו, ואריק מחייך ואומר לזוג שבמיטה המעופפת
"סתם חלמתם שאני מת, אני חי, פנו מקום, וזוזו קצת, תנו מקום לחברה' לשכב גם".
הטלפון שליד המיטה צלצל ללא לאות ,השעה הייתה שש וחצי, הייתה זו שיחת ההשכמה שהזמנתי.
"אדוני, בוקר טוב" אמר לי קול רך.
"היה לי סיוט לילה" השבתי לה בעברית. התעוררתי , פקחתי את עיניי ועדיין אינני יודע אם היה זה סיוט לילה או מציאות.
אבי ינואר 2014